"אנו חיים לאור העתיד:'מחר', 'אחר-כך', 'כשתגיע למשהו', 'עם
הגיל תבין'. דברים בלתי- עקיבים אלה הם נפלאים, כי הרי בסופו
של דבר מדובר במוות. ובינתיים מגיע יום ואדם נוכח או אומר, כי
מלאו לו שלושים שנה. כך הוא מכריז על נעוריו. אבל יחד-עם-זאת
הוא קובע את מקומו ביחס לזמן...הוא שייך לזמן, ובאימה התוקפת
אותו עיניו רואות את האיום באויביו. רצה את המחר, אף-על-פי שכל
כולו חייב לדחות אותו. מרד זה של הבשר הוא האבסורד." המיתוס
של סזיפוס, אלבר קאמי.

הסיפורים הכי טובים הם על מוות. האנשים הכי מעניינים הם אלה
שיש להם סיפורים על מוות. כמה שיותר קרוב, כמה שיותר כואב. לי
אף פעם לא היה סיפור כזה אישי על מוות. למי שאין סיפור אמיתי
על מוות אין זכות לבכות , אין זכות לצחוק, אין זכות לדון
במשמעות החיים, אין זכות ליהנות.
אז אם אף אחד לא מת - אני  אהרוג את עצמי. לא, אין לי נטיות
התאבדותיות. להפך, אני פשוט רוצה כבר להתחיל לחיות.
יעברו שנים רבות, עד שאלמד שאחד מכל שלושה אנשים סובל מזה. אז
הנה הרימו מבט מהמילים וסיפרו איתי - 1, 2, 3. אין, אין, יש.

נמצאת בחדר עם עוד שמונה בנות. בחיים לא גרתי עם עוד אנשים
באותו חדר....ועכשיו שמונה. אני בזה להן ובכוח מנסה למחוק את
קיומן. לא לוקחת חלק בהרמוניה המדומה, במשק המשותף. "אני אחפוף
בשמפו שלך, ואת תשייפי בפצירה שלי".  על הארונית שלי תליתי
תמונה של סופת ברקים מאיימת בכדי שלא אצטרך להוסיף אף מילה.
יושבת במרכז המיטה שלי, העליונה במיטת קומותיים, האוזניות
מזרימות אליי מוסיקה רועשת בכדי שתאפיל על קרקורי התרנגולות.
קוראת ספר עצוב, מישהו הולך למות שם, ואני בוכה. מתאבלת עליו,
מתאבלת על עצמי, בקרוב גם אני אמות.

עכשיו אני באוהל במדבר, שתי שורות של מיטות ניצבות על החול.
מהמקום שבו אני שוכבת, הן נראות אינסופיות. מנורה אחת במרכז.
נדמה שאורה הולך ונחלש, הולך ונחלש. אני שוכבת על המזרון הדק,
מכוסה כולי בשמיכה דקה. אמרו שבלילה יש איזה זבוב, "שושנת
יריחו". לא שושנה, ולא יריחו, רק פצעי מוגלה שהפכו את המקום
לעיר מצורעים. רק זה חסר לי למות מצורעת.

אני מנסה להירגע. הקולות באוהל הולכים ונחלשים, הולכים
ונחלשים. וכשהשקט הנקי של המדבר מגיע, מתחילה החזרה הגנרלית
לרגע הגדול - רגע מותי. שוכבת מתחת לשמיכה, וחושבת על מחר. אני
צריכה לקום לפני כולם, לפני השמש. לצעוד כשני קילומטרים בשממת
המדבר עד לעמוד. ואז לחכות עד שיבוא לאסוף אותי, אם יספיק.
אולי מחר כשאצעד בחשכה, אולי אמעד, לבי יחדל וכך אשכב על חול
המדבר, והרוח הקרה תזרז את בריחת חום גופי. והשמיים זרועי
הכוכבים, ימטירו אחדים לכבודי. והשמש תעלה ותייבש את טיפות הטל
שהצטברו על עורי, וכשהיא תהיה בדיוק מעלי, ימצאו אותי שם,
ויאמרו כמה חבל שהגענו מאוחר.

רגע, לא, פתאום מבינה שהמוות קרוב בהרבה משנדמה. מה זה? אין
תחושה ברגלי...לא, עוד לא. ככה, סתם במיטה?  והנמק הולך
ומתפשט, מתקדם ועולה במעלה רגליי, אל בטני וידיי. גופי משתתק,
אבל מוחי קודח. זיעה קרה שוטפת אותי, רחיצת המת. אני רוצה
לצרוח, לא יכולה אני אעיר את כולם ואז הם יבואו וישאלו מה קרה,
ויתקרבו אולי אפילו יגעו ואז אני אהיה חייבת להכיר בקיומם.
שותקת משותקת עד הבוקר.

מתרוממת מהמיטה, אורזת דברים ומתחילה לצעוד בדרך שבה כנראה
אמות. כל צעד אולי האחרון, מתקשה לסיים כל נשימה. אני לא ממש
רוצה למות, אבל אין ברירה. הגעתי לעמוד, הגיע בדיוק האוטובוס.
עולה ומתיישבת. טוב, כנראה היום כבר לא אמות.

עברו כמה חודשים, אני מתחילה להתעייף מההכנות, לא זוכרת מתי
עצמתי עין לאחרונה. רוחי הולכת ונחלשת. והפיתוי לשים לזה קץ
גובר. כל כך הרבה כלי נשק סביבי. כל חפץ תמים הופך פתאום לכלי
הרג. כל תורנות מטבח למאבק ביצר. המחשבות האלה מפחידות אותי,
עד עכשיו הכל היה בשליטה, מילא אני, אבל מה אם מישהו יפגע?

החלטתי להעסיק את עצמי. אני כבר לא מחכה לו במיטה, אני עובדת
במשרד. מאחורי גבי כבר מתלחשים "איזה חרוצה", זה משתלם , למה
לא, שככה יזכרו אותי. ואנשים המוצאים עצמם ערים בלילה, החלו
לבקר אותי. בחסות החשכה, החלו נוהרים אליי מחפשים מישהו לחלוק
אתו כאב. אני בתפקיד הפסיכולוג. למה לא, שככה יזכרו אותי.
מצחיק, לרגע היה נדמה שאני גדלה ומתחזקת, היו אפילו שהתאהבו
בי. הרי זה מגוחך ומיותר להתאהב במישהו שהולך עוד מעט למות.

נגמר עוד שבוע. אני על האוטובוס בדרך הביתה. זה הכי קשה לגסוס
כשמסביבך כל כך הרבה אנשים. ואסור שידעו עד שיהיה מאוחר מדיי,
יש להחניק את הצעקה עד הנשימה האחרונה. אני יכולה למות לבד לא
צריכה עזרה של אף אחד. והנה היובש בגרון, כאבים חדים בחזה,
הראש לוחץ כעומד להתפוצץ. אני מרגישה כיצד פעימות לבי הולכות
ונחלשות.... הולכות ונחלשות. . .    .   .     .          .

האוטובוס עצר. צריך לרדת. הגעתי לעיר הולדתי. שוב אומרת לעצמי,
היום כנראה שכבר לא אמות.

ערב, כולם מסובים אל שולחן החג. ראש השנה. הכל נראה כל כך
טעים, אני מקווה שאספיק עוד להינות מן הסעודה האחרונה. בסיום
האוכל, העולם מתערבל על כל גווניו וקולותיו. הצבעים כואבים
בעיניים הצלילים צורמים לאוזניים. אני בוכה וצועקת כי בבית
מותר. ואז הכל מחשיך, אני לא רואה כלום.

נוסעים לקצין העיר, בדרך אני חושבת שאם למות אז בבית. נכנסת
לבד, ההורים מחכים לי בחוץ. יש תור, אני מחכה. לא אבקש טובות
של אף אחד, אני רוצה למות בכבוד. בסוף ניגש אליי הרופא. בודק
את האישונים, מודד לחץ דם, דופק ומייד פוסק אשפוז ללילה. פורצת
בבכי, אני לא רוצה להישאר פה, מתחננת. הלוואי והייתי יכולה
להסביר לו שהיום אני הולכת למות ושיתן לי להיות עם אימא. בתוך
כל ההיסטריה, שקט פתאום.
פותחת עיניים, אני שוכבת על מיטה בחדר אחר. סביבי המון עיניים
מודאגות אני לא מכירה אף אחד. "אני חושבת שהתעלפתי" זה עוד לא
קרה לי בחיים. הרופא מרים אותי בזרועותיו היישר אל אמבולנס
שמסיע אותנו למיון. מישהו מודיע להורים שיבואו בעקבותינו.
האמבולנס נעצר, דלתות נפתחות, שוב נשאת אל עבר המפתן מניח אותי
על מיטה וניגש לדבר עם הצוות במקום. אני שוכבת על המיטה וחושבת
זו דרך לא רעה למות. אחיות מחברות לי כל מיני מכשירים, תוקעות
מחטים. הכל בחטף, יש עוד חולים, צריך למהר. אני מתחילה לשמוע
אנקות כאב מוילונות סמוכים, בכי של בני משפחה, דברי עידוד ואז
אני יודעת שגם היום כנראה שכבר לא אמות.

השמועה פשטה, אל חדר המיון נכנסת שיירת פרצופים מוכרים
ומודאגים. חיוך של הפתעה עולה על שפתיי "מה הבהלה? אני בסדר."
- "חשבנו שאת הולכת למות" אומר אחד בנימת צחוק מהולה בהקלה.
"כולנו נמות בסוף, גם אני, אבל כנראה שזה לא יקרה היום."