הכאבנו לו. ממש הכאבנו לו. זה לא היה כמו בשאר הפעמים שהתגרינו
בו, ואולי החטפנו לו, רק לאות אזהרה, איזו סטירה או שתיים.
הפעם הוא נפל על הרצפה ונשמע קול חבטה כשהראש שלו פגע באדמה
היבשה.

פתאום כמה חבר'ה התחילו לצעוק "המנהלת באה! המנהלת באה"! ודני,
כששמע את זה הפסיק לבעוט בו וסימן לחיים ורמי שיפסיקו גם הם.
אני הסתכלתי כל הזמן הזה מהצד. למרות שאני הייתי זה שהעפתי לו
את האגרוף הראשון, לא יכלתי להמשיך עם זה כששמעתי את הראש שלו
פוגע באדמה.
"טומי, אתה בא"? שמעתי את דני אומר לי והנהנתי בראשי, אני
חושב. באותו רגע לא הרגשתי כלום כמעט, חוץ מפעימות הלב שלי.
הסתכלתי עליו שוכב על האדמה, הבגדים המרופטים שלו מכוסים דם
במקומות מסויימים, השערות הכהות שלו מכוסות חול.

עמדתי שם עוד כמה שניות שנראו כמו דקות ארוכות. פשוט לא יכלתי
להתיק את עיני מהעיניים הירוקות שלו. הוא הביט בי, בתוכי, ולא
יכלתי לזוז. הוא לא בכה. אפילו לא דמעה אחת. העיניים שלו רק
ברקו והסתכלו בי.
מישהו משך בשרוול שלי. זה היה דני. "נו, יאללה טומי, למה אתה
מחכה"?!
הלכתי.  

אחרי שהוא יצא ממשרד המנהלת עם פלסטר על הראש, שהיה שמוט מטה
כדרך קבע, רמי התחיל להגיד שהוא בטוח גילה להם הכל. ישבנו
כולנו מתחת לעץ האקליפטוס הגדול שהיה מחוץ למשרד של המנהלת
וחיכינו.
אחריו יצאה המנהלת. לרגע היה נדמה לנו שהיא מתחילה ללכת
לעברנו, אבל היא המשיכה ללכת ועברה אותנו.  

הסתכלתי על דני.
"מה אתה רוצה עכשיו"? הוא אמר לי. "היצור לא אמר כלום. הוא
מפחד שבפעם הבאה נגמור את העניין", הוא גיחך וחיים ורמי צחקו
גם הם.
"זה רק ש..." התחלתי, אבל דני השתיק אותי.
"יש דברים שכדאי שתשמור לעצמך, טומי", הוא אמר כשהוא שם אצבע
על הפה שלי.
לא דיברנו על זה יותר.

למחרת בחדר האוכל בשעת הצהריים, ארבעתנו ישבנו בשולחן הקבוע
שלנו, זה שמשקיף על המדשאה של הפנימייה. הוא ישב כמה שולחנות
לפנינו, לבד. תמיד לבד. אף ילד אחר, בטח שלא אנחנו, התקרב
אליו.
"על מה אתה מסתכל, טומי"? שמעתי את דני אומר לי.
"מה...? לא, כלום..." סיננתי מהר ודחפתי עוד תפוח אדמה לפה.
"כדאי שתנחת מהר, טומי. אנחנו לא רוצים לאבד אותך" דני צחק.
גיחכתי איתו.

בערב של אותו יום, היה משחק כדורגל שכולנו ראינו. דרבי, מכבי
חיפה נגד הפועל חיפה. כולנו  הצטופפנו במועדון, וצעקנו על
השחקנים בהתלהבות. כשהייתה מחצית יצאתי משם.
"לאן אתה בורח, טומי"? שמעתי את דני צועק.
"לעשן סיגריה" עניתי לו וטרקתי את דלת המועדון אחרי.
הלכתי לכיוון האקליפטוס הענק. כשהגעתי, נשענתי עליו והדלקתי
סיגריה. יש משהו בעשן הזה שמרגיע אותי.

פתאום שמעתי מעין רחש כזה, כמו של עפרון שחורט על נייר. זה בא
מאחורי, אז ישר הסתובבתי וראיתי אותו, עם הפלסטר על הראש, יושב
על הדשא עם קלסר על הברכיים שלו, וכותב. הסתכלתי עליו כמה
שניות עד שהוא הרגיש בכך והרים את מבטו.
שוב הברק הזה בעיניים שלו הפנט אותי ולא יכלתי לזוז. אז הוא
הוריד את עיניו לקלסר והמשיך לכתוב או לצייר, או מה שזה לא
יהיה שעשה. התקרבתי אליו לאט לאט. כשעמדתי סנטימטרים ספורים
ממנו, הוא הרים שוב את עיניו. אז הבחנתי שסביב עינו הימנית יש
כתם כהה. האגרוף שלי, חשבתי וגיחכתי לעצמי.

"אתה מפחד ממני"? שמעתי את עצמי שואל.
אז הוא קם ונעמד מולי. הוא היה ממש בגובה שלי, שיער כהה וארוך
במקצת, עיניים ירוקות, שגם בחושך ששרר שם אפשר היה לראות איך
הן בורקות. לקחתי שאיפה מהסיגריה ונשפתי עליו. הוא לא מצמץ
אפילו.
ואז הוא הלך. לפני שהוא נבלע מאחורי אחד השיחים הוא העיף בי
מבט אחרון. היה בו משהו עצוב נורא, אבל גם רגוע בו זמנית.

נשארתי שם עוד כמה דקות ואז חזרתי למועדון. הפועל חיפה הפסידו
באותו ערב.

למחרת בבוקר כשהגענו אני, דני, חיים ורמי לכיתה המורה כבר
הייתה שם, מביטה דרך החלון על הדשא. היו שם עוד כמה ילדים,
כולם יושבים ליד השולחנות ולא מוציאים מילה.



                               

הוא השאיר רק ציור, אח"כ נודע לי. בציור היו מצויירים ארבעה
חבר'ה בני שש-עשרה, יושבים במעגל תחת עץ אקליפטוס זקן. למעלה
מימין היה כתוב "אני סולח".