נוהגת במכונית. טוב, כשיש לי רק דוושת גז, אני לא יודעת אם
אפשר לומר שאני "נוהגת". יושבת בקרונית. נעה על מסילה לעבר
ההתנגשות הידועה מראש. טוב, לא ידועה לחלוטין. ידועה בהסתברות
גבוהה למדיי. גבוהה מידי. וזו הצרה. כי אם היתה ידועה לחלוטין,
אזי הייתי וודאי מוצאת את הידית הארורה שנועדה לפתוח את הדלת
הזו שלצידי. כדי שאוכל להימלט. אבל הידית הזו כבר אבדה מזמן.
במרחב הזמן, איפה שהוא במהלך הפעם שחיבקת אותי כמעט כל הלילה -
שבועות לאחר שאמרת בטון החלטי ש"אין לזה סיכוי. את לא יודעת
אפילו ראשיתן של המשמעויות.".
זה לא שהמשפט הזה איבד מתוקפו. אתה מעולם לא השמעת כל אמירה
אחרת שתרמוז לי שאתה מכיר בקיומו של הסיכוי, אשר מבחינה
הסתברותית כמעט אינו קיים, שההתנגשות היא נמנעת. אבל הפעמים
האלו בהן המשמעות נאמרה בדממה, בשלווה עצומה, בפעימות הלב,
בנשימה - הפעמים הללו שמאבדות כל-כך הרבה משמעות בתרגום למילים
- גרמו לי לוותר, באופן מודע וקטלני, על החיפושים אחר הידית.
עכשיו אני נתונה בתוך התא הזה, מתרווחת, מתמתחת, נהנית מהנוף.
יפה כל כך. עצוב כל כך. כבר הזכרתי שאני כמעט פורחת כשאני
מדוכאת? פורחת. פריחה! מנסה לתפקד, יש הרבה מטלות שעליי לסיים,
הוא כבר עזב מזמן, כל-כך מעשי, כל-כך ריאלי, כל-כך ציננה אותו
המקלחת. אי אפשר להאשים אותו. הוא אמר מראש שהוא שונא להתקלח
בחורף. טוב, אני אקום מהספה הזו, אפילו שהשמש כל כך אוהבת אותי
עליה הבוקר. אקום רק כדי לנחות שוב במיטה. לא ישנתי חצי
מהלילה, מגיע לי לנוח. רק טיפה. וחוץ מזה עוד מעט יחלוף הריח
שלו מהמצעים. והם יהפכו שוב להיות המצעים רק שלי. עד אז, אני
אשכב לי בהם, מכורבלת, רק עוד קצת. הדיסק שהוא בחר מתנגן ברקע:
"...לי כל גל נושא מזכרת...". כל נשימה היא עצרת זיכרון. בכל
פעם שאתה תורם לי רגע ממשי, אתה מתחיל תהליך שרשרת. כל הרגעים
שאחריו נופלים, זה מפיל את משנהו, מפיל את עוקבו, מפיל את
יומי. לתוך שינת הייאוש שלי. פריחה.
מתעוררת בצהריים, משעון שכוון להזכיר לי שאם לא אצא לרכוש מעט
מוצרים, איאלץ לחיות משאריות מזון שנשתכחו במקרר. שונאת
ניקיון. יורדת לרחוב. המחשבה היחידה שעולה בראשי היא זכר
החיפושים הבלתי נגמרים אחר החתול האובד. במרבצי העשב, בחצרות
הבתים. והדמעות.
"מגיע לך בקבוק שתייה וקרמבו!". מקיצה: "מה מגיע לי?". "בקבוק
שתייה וקרמבו.", חזרה. "מה אעשה בקרמבו?", חשבתי. הנחתי אותו
בשקית. אדישה לאפשרות שיימחץ תחת כובד המצרכים האחרים. עד
שהגעתי לדירה שכחתי עליו לגמרי. פותחת את השקיות להניח המוצרים
במקומם. חלב, סוכר, גבינות, שמנת ("הולכת לעשות אפייה?", היא
אמרה, פתאום נזכרתי). וקרמבו. שלם. ללא דופי. פריחה.
את שארית היום ביליתי בשינה, אני כבר לא ממש זוכרת את כל
הטיעונים. אבל כל אחת ואחת מהשעות בהן ישנתי היתה מוצדקת
לחלוטין. הגיעה לי. וחוץ מזה, לא היה לי עוד אומץ להוריד את
הסדינים. והיה חבל לתת לכל הריח הזה להתבזבז סתם.
כשהתעוררתי הבוקר, מוקדם מהרצוי, מאוחר מהצפוי, בהינתן פעלתנות
האתמול - לא היתה ברירה אלא להתחיל לחזור למציאות. כדי לרכך את
עוצמת הנחיתה החלטתי לצייר קצת קודם. הציור עייף אותי מכפי
הצפוי, ולכן האפשרות היחידה היתה לגשת להכין ארוחת צהריים
מוקדמת וללכת לישון.
זה לא שהשינה הזו היא נוחה לי. הרי אני מתייסרת אליה, מתייגעת
בדקות ארוכות של מחשבות, פתלתלות, צורבות, עד שהנתיך שלי נשרף.
כך למשל, הרהרתי כבר באפשרות לחזור בתשובה. מובן, שאני מוגבלת
ביכולתי להבין את כלל המשמעויות. אז הסתפקתי בלנתח את הברורות
מאליהן. ניתוח האפשרות הזו הוביל אותי רק לאפשרות של לשבת על
החלון בקומה השלישית (+קרקע) עם הרגליים החוצה. החדר היה חם
נורא. מהרדיאטור. והמחשבה על הרוח המצננת שבוודאי תלטף אותי
ברוך אם אשב כך - נשאה חן בעיניי. אבל אז העייפות המצטברת
הכריעה אותי. בפעם המיליון "...לי כל גל נושא מזכרת...", נשא
אותי אל החלום. ולא שאני זוכרת איזה מהחלומות שוודאי חלמתי בכל
שעות השינה הארוכות האלו. נראה שבחודשים האחרונים יש לי פשוט
יותר מידי חלומות בהקיץ ב"Waiting List", אז אין שטח איחסון
לחלומות אמיתיים.
התעוררתי נחושה להתחיל להיות פרקטית. אלא שאז התפוצץ אסטרונאוט
ישראלי מעל עיר בשם "פלסטין" בטקסס. אם זו לא סיבה מספיק טובה
לוותר לעצמי לחלוטין על שארית הפרגמטיות, אינני יודעת מהי סיבה
טובה. ובכלל, למה צריך ישראלי לטוס עד לחלל כדי להתפוצץ מעל
פלסטין? אפשר היה פשוט לשלוח לו צו קריאה למילואים.
לא בחורה אמביציוזית כמוני תוותר על הפוטנציאל האפוקליפטי של
היום הזה כדי לצרף את צערה לאבל הכללי. פריחה.
השבת כבר יצאה ואני עודני מפליגה בקרונית שלי, יכולה רק להאיץ
- ממש כמו אילן רמון: האפשרות של להיפלט כבר אינה קיימת.
ההתנגשות ידועה מראש. הסיכוי למונעה כמעט אינו קיים. ההתרסקות
היא וודאית. ובכל זאת - הדרך, הו הדרך, כל כך יפה.