תפסוני והשליכוני לאגם עמוק,
בסערת הלילה נפלתי בשקט רטוב,
ועיניי ידעו כאב, את הסבל אהבו, ודמעה רטובה סגדו.
ובצעקה אילמת ניסיתי לחזור, אך אלה שזרקוני לא נתנו לי לעלות.
וכמו שנפרדתי ממך, כך הפרידו את חיי,
ורק הצל הלוחש בקול רם נותר, מעלה עוד זיכרון מהשקט הרטוב.

בסערת הלילה נפלתי, ובבוקר שלמחרת לא פקחתי עיניי,
גם לא הבטתי אלייך.
הם ראו את היגון שבי, חשבו עשו לי טובה כשהשליכו אותי,
אך לא רציתי לעזוב, להתנתק.
מכור אלייך הייתי, ועודני,
כעת תם הסם,
ואת אינך בליבי,
ריק הוא ליבי,
ריק אני,
הסירו את חיי מעליי,
ועכשיו אני מת.