אמרתי לה לא לעשות זאת, אך היא בשלה, חומקת תחת סוליית הנעל
שלי, ואני מוחץ.
אני יושב על האסלה בשירותים כי החלטתי לעשות זאת, למרות
ששעתיים לפני הזהירה אותי אמי, ועשר דקות לאחר מכן אכלתי את
החריף של אבא שלי, חריף לא מהעולם הזה בכלל.  חריף שלקח אתו
ליטרים רבים של מיץ תפוזים, שהוא הריי משכך החריפות היעיל
ביותר.  
עשיתי זאת, וזה כאב.
מחצתי אותה וזה הוציא קצת מהלחץ, אך שחרור הקיטור עדיין נמשך,
הכאב נמשך, והאסוציאציות בראשי פסקו מלבוא, וזה שרף, אוה כן,
זה שרף.
אני מסתובב עם חיתול מאז אותה דליקה, למרות שעברו כבר יומיים
שלמים, בכל אופן התרגלתי כבר לכל זריקת התחת הזו, וגם מישהו
אמר לי שהוא שמע שזה נכנס לאופנה, ושאני אמיץ מאוד שכך אני
הולך ללא בושה, מיחצן את הלא נודע (שלא נדע) אל העולם (שלא
ידע).
כל המקרה המצער החל בזה שאבי ביקש שאקנה לו קילו פלפלים אדומים
חריפים בשוק הירקות במרכז, לא הבנתי את משמעות הבקשה ויצאתי
למשימה.  לא קלטתי את זה כשהמוכר בחנות פקח את עיניו בצורה
אנורמלית והעין התותבת שלו נפלה לארגז של הצנונים, כשהגעתי
אליו עם השקית מלאת הפלפלים.  הוא הרים את העין ומצמץ פעמיים
עם השנייה (פעם בשבילה, ופשעם לזכר השנייה אני משער).  הוא
שאל, 'זה הכל???', ואני הנהנתי בחיוך מנומס מבויש במעט מהתקרית
המביכה, איזה אידיוט חשבתי.  עדיין לא ירד לי האסימון כשיצאתי
מהחנות וכולם עקבו אחריי בעיניהם הפקוחות יתר על המידה, ורק
חשבתי שמא נגמרו הפלפלים האדומים ותכף כולם יתנפלו עליי בחמדה,
וכך התחפפתי משם מהר ככל שיכולתי.
הייתם צריכים לראות את החיוך שניסך על פני אבי כשהגעתי עם
השקית הביתה, כמו ילד קטן שמחייך כשהוא מקבל מתנה מופלאה, והוא
מביט בפליאה ואומר 'תודה'.  ידיו רעדו כשהוא לקח את השקית
מידי, רעדו משמחה גדולה.
התערערתי נפשית מכל הסיפור הזה של הפלפלים, וזה הציק לי זמן
רב.  הגעתי למסקנה שאני דיי בטוח שהיא נכונה, הכל כנראה כתוצאה
מטראומה שאבי חווה בילדותו, משהו שלא עוזב אותו וכל יום הוא
נזכר באותו דבר.
כשאבי היה בצעירותו, סבתא, אמא שלו, הייתה מכינה חריף תוצרת
בית ונותנת לו לבדוק אם זה חריף מספיק.  הוא בהתחלה היה מרוצה,
זה היה לו טעים, וסבתא הבינה כי החריף שלה לא חריף מספיק, אז
היא הוסיפה עוד פלפלים, ועוד פלפלים, והילד המשיך להגיד שזה
טעים לו, פעם אחר פעם.  סבתא חשבה על הכל, ולא הבינה איך ילד
קטן אומר 'טעים' על החריף שהיא מכינה, החריף שלה טעים לו, לא
הגיוני.  
סבתא לא הבינה, היא פשוט לא קלטה כי לאבי אין רגישות לחריף,
והמוח שלו מתרגם את טעם החריף העוקצני לטעם אחר לגמרי, טעם
המתיקות.  וכך קרה שאבי לא חווה מעולם מהו טעמו של החריף.  
ולסיכום, אבי חסר חוש טעם לגבי כל דבר שהוא חריף, ובנוסף אין
לו שערות בתחת.
כל אחד רוצה להיות כמו אבא שלו, אבל מה לעשות שישנם דברים
שאינם עוברים בגנטיקה.  לי יהיו שיערות בתחת.  ובכל פעם שאבי
יציע לי חריף, אני אוכל, רק בכדי לרצות אותו.
ואולי הנמלה רק רצתה לעזור לי להוציא טיפת אוויר מכל השריפה
שהתחוללה שם בשירותים, ולכן היא לא שמעה בקולי ונכנסה תחת
סולייתי.