תקופה שכזו, תקופה בה אתה רוצה להיות לבד, רק אתה בתוך עצמך
לבדך.
יושב בחדר ריק, מול שולחן עליו מונחים מחברת ועט.  יושב וחושב,
חושב על כל מה שאפשר לחשוב עליו, וזה הרבה, כך הוא חושב.
לעיתים יורד לקיוסק שמתחת לבניין בכדי לקנות משהו לאכול, ולא
מדבר עם אף אחד.  זה חלק מהעניין, אני חושב לעצמי, ושוב חושב.
פעם אחת ירד לקיוסק וראה בחורה יפה, היא חייכה אליו בחיוכה
המתוק, בידיה היו שקיות רבות, ובאינסטינקט ראשוני הוא עמד
להציע לה עזרה, אך זאת הוא לא יכל לעשות, זה נגד את רצונו
להיות לבד ורק לחשוב.  ואז הוא יחשוב (שוב חושב) שהוא חלש
אופי, ולא יסלח לעצמו על שלא עמד בפיתוי.  הוא לא אמר דבר, סתם
חייך חיוך מתנצל, כאילו על זה שלא עזר לה, וחזר לעיסוקיו
הבודדים, קנה קרטון חלב וקורנפלקס והתכונן לשוב לדירתו.  הוא
הסתובב והבחין כי היא עודנה עומדת, נראית כהמומה מההתעלמות, או
רק עוד מחכה להזמנות נוספת לפרוס את חיוכה הכובש, שעדיין לא
אכזב, והוא יוצא במהירות ללא השתהות לדירה, בלי להסתכל לאחור.
יושב בחדר לבד, כותב במחברת על בחורה יפה שפגש בקיוסק מתחת
לדירה, על בחורה שחייכה אליו בחיוך מתוק כל כך, והוא חייך
אליה, עזר לה עם השקיות הכבדות, ועלה עמה לדירתו בחזרה.
ובדירה הוא לא היה לבד, הם עשו אהבה על השולחן, אותו שולחן
שהוא כותב מילים מתוסכלות אלו, אותו שולחן שמולו הוא יושב כבר
תקופה ארוכה, תקופה שכזו בה הוא חושב, והפעם גם מבין.
יורד למטה בריצה לקיוסק ומחפש את אותה בחורה, אך אין הוא
מוצאה.  שואל את בעל הקיוסק, שמופתע מכך שאותו בן אדם לא אילם
הוא, בתחילה מסתבך עם דבריו ומגמגם, אך לבסוף מצליח לומר כי
היא גרה בדירה לידו, מופתע הוא (אך לא חושב), עולה בריצה ודופק
על דלת דירתה.
תקופה שכזו, תקופה בה אתה רוצה להיות לבדך, אך כל זה נגמר
עכשיו, אתה כבר לא לבד,
וזה כל העניין.