הם אומרים לי, שהם באו לכאן כדי לשתוק.
ואני מביטה בהם במעין מבט כזה, חצי מזלזלת והופכת אדומה בן
רגע. ילדים ילדים, אבל לשתוק? ככה כלום לא יזוז במקום הזה .
"אמא שלנו אומרת, שאין מקום טוב יותר מכאן, ואמא תמיד צודקת".
אותם אני עוד יכולה להבין, שכן ילדים תופסים את הוריהם כמו
שחרדים תופסים את אלוהים. אבל הם? הם כאן כדי לעשות את ההיפך
הגמור!  יושבת וממשיכה להביט בהם.
אחרי רגע קל של תהיה והלם טוטאלי, קמתי מהכסא והתחלתי לגזור
להם את החוטים שהיו תלויים להם מהגב, אחד אחד. "זהו! יותר אין
מי שישחק בכם, שיזיז אתכם , שיגרום לכם להיות הבובות
שלו..מעכשיו אתם בידים של עצמכם!". באמת שקיויתי, שאחרי נאום
כזה, ושחרורם ע"י קריעת כל החוטים מהמקומות הנכונים, הם יחליטו
לעשות משהו.

והם אומרים, "באנו לכאן כדי לשתוק".
אז מה עשיתי עד עכשיו? סתם אבדתי את הנשימה, והסדרתי אותה ללא
טעם אפילו. מעין מבט אטום בעיניים שלהם. מבט של "מה כבר אנחנו
יכולים לעשות".  ורק אני ,  עוד איכשהו מחיכת אליהם מרימה
גבות- "הכל! הו אלוהים! הכל אתם יכולים לעשות! כל מה שרק
תחלמו, רק צאו מן הבוז הזה שאתם חיים בו ותתחילו להזרים דם
בעורקים!".  ושוב, קמתי מהכסא, והתחלתי לנקר להם את העיניים,
אחד אחד, כדי להוציא מהן את כל הרוע והייאוש הזה שהיה טמון.
עיניים כחולות, ירוקות, חומות, לא משנה..הכל נוקר.

והם לוחשים, בשקט בשקט, חצי משפט, "כדי לשתוק".  מרוב שתיקות ,
יכולתי לשמוע את דפיקות הלב שלהם. דפיקות שאינן דפיקות, רק
פעימות מדי פעם שמראות על אדישות מירבית, אפילו של הגוף. "איך
זה, שהלב שלכם לא דוחף אתכם?  איך  אתם יכולים לתת להכל לעבור
בשתיקה?"...וכבר ידעתי שזה חסר טעם. בפעם האחרונה, לא יכולתי
לשמוע את לבבותיהם בזים לי, קמתי והוצאתי לב לב, ילד ילד.

והם כבר לא אומרים, רק שותקים.  שכובים כל במת האדישות השחורה,
נוטפי דם, שותקים. והוא נכנס בדלת, ואומר לי " נו? למה את
מחכה? עושים משהו?".  ישבתי מולו, הבטתי בו בעיניים חסרות ישע,
אדישות, קרות. וכל שיכולתי להגיד זה..." באתי לכאן, בשביל
לשתוק".