השנאה בלטה שם יותר מהכל. רחובות צרים עם אנשים שבוהים בי
באופן מפחיד ומסקרן, כולם לבושים שונה ממני, נראים שונה ממני,
ומדברים בשפה שהייתה זרה לי לגמרי עד לאותו יום. אותה התרבות,
שאזרחים כמוני כל יום נלחמים בה, מפחדים ממנה, וסולדים ממנה.
וכל מה שעובר לי בראש, שמקומות מהסוג הזה, אלה אותם המקומות
בהם נוצרות הבעיות של המדינה שלנו. הסקרנות הרגה את החתול,
אולי היא תהרוג היום גם אותי. חבורות של נשים שיושבות עם סחבות
בלויות מעל גופן וממלמלות מילים לא מובנות אחת לשנייה בשקט,
היו ניראות לי כתופעת טבע, משהו שלא הכרתי ליפני כן. ולמה כל
השנאה הזאת אני שואל? למה אנחנו שונים מהם? למה כל יום ויום
אנו נלחמים באנשים האלה למען חיים טובים יותר? אי אפשר לחיות
ביחד?
כנראה שלא, אמרתי לעצמי.
ואז נפלי לי האסימון, לא בעזה רגליי דורכות ברגעים אלה.
אלא בשכונת מאה שערים בירושליים העתיקה. |
