אני לפעמים עוצרת ומסתכלת:
על חייל, עד שהוא הולך ונעלם...
מסתכלת על הנעליים שהוא נועל,
על הכומתה שלו, איך הוא נראה
ועניי נעצרות על הנשק שלו.
לפעמים עוצרת ועניי נחות
על איזה דבורה שיונקת צוף...
מסתכלת על כנפיה, על תנועותיה
עד שהיא מתעופפת לה ונעלמת.
ואני נשארת לבד עם התמונה שלפני רגע צילמתי בראש
לעיתים אני נעצרת ונזכרת,
נזכרת בעצמי מאז היותי קטנה ועד עכשיו.
מן סרט כזה רץ לי בראש שמספר ומראה
את מהלך חיי.
לאחר מכן מנסה ליצור תמונה מהכל:
מהחייל עם הנשק, מהתמונה של הדבורה ומעצמי.
מגיעה לשילוב מוזר:
איזה מן עולם זה?
של הרס ומלחמה?
החייל שראיתי יכול לא לשוב יותר...
ובכל זאת ..
הדבורה באותו זמן, תמימה,מלקטת לה צוף מעל פרח צהוב ורגוע.
ואני ??
אני מנסה לנתב את דרכי בעולם הזה
של הרשע והשנאה ומנסה למצוא לעצמי רגעים...
רגעים של אהבה.....! |
