[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







קוקי קרקר
/
שחור.לבן.

שחור. לבן. שחור. לבן. שחור. לבן.
החתולה המוכתמת שכבה על המיטה, בעודי חוקרת את פרוותה. קטנה
ומכורבלת היא נמנמה לה בשלווה. השלווה הטהורה נקטעה ברגע
שהתעופפה לה הדבורה לחדר.
החתלתולה קפצה על רגליה בתנועות מעודנות והחלה במצוד אחר
הדבורה.
טיפשונת החתולה, רודפת אחרי דבורה.

וכך, נשארתי לי לבדי בחדר. שכוחה, משועממת, עייפה.
מתעמתת לגמרי בכוחות עצמי עם השקט שהחל למלא אותי.השקט שהפחיד
אותי יותר מכל, השקט שלפני הסערה.
אותו שקט מוזר שגרם לי לחשוב עליה. על זו שפגעה בי יותר
מכולם. על זו שגרמה למערבולות הפנימיות שלי, אותן מערבולות
בנבכי נפשי, הן היו תמיד חלק ממני.
שוב חשבתי עליה, אותה אחת שהשפיעה עליי כל כך הרבה, אותה אחת
שידעה עליי יותר ממני. אותה אחת שאני לא הכרתי אותה כלל. האחת
שהייתה קרובה אליי יותר מכולם, ואילו אני הייתי כל -כך רחוקה
ממנה. למה זה היית כל כך רחוקה ממני, למה זה נשמתי?

זה היה קורה לי כל פעם מחדש. השקט היה מגיע ללא כל התרעה
מוקדמת ועוזב בפתאומיות קורעת לב. לא היה לי כל סיכוי שבעולם
נגד השקט הזה. הוא היה תולש את ליבי מבפנים, הוא היה האויב הכי
גדול שלי מאז ומתמיד.
בעצם, לא.
לא מאז ומתמיד, מאז אותו היום, אותו היום שבו נודע לי הדבר.
אותו היום שבו הודיעו לי הוריי שאינני ביתם.
הרגשתי כל כך ערומה, הרגשתי שאני לא קיימת, לא ידעתי מי אני.
אותו יום היה עליי להתעמת עם עצמי בפעם הראשונה. הייתי חייבת
להבין מי ומה אני.
כבר לא יכולתי לומר שאני הבת של ההורים שלי. אותו יום היה עליי
להתעמת בפעם ראשונה עם הקשה ביותר, עם הדבר המפחיד ביותר. עם
עצמי.

ועכשיו, שוב, כמדי פעם בפעם, השקט הזה שטף אותי. הפעם כבר לא
ניסיתי להילחם בו, הפעם נכנעתי. בלית ברירה,טיילתי איתו ברחבי
נשמתי הצולעת.
הוא הגיע לכל מחילות ליבי המוסתרות מעיניי.  הוא עבר שוב דרך
אותן קרקעות שטופות דמים והרות אסונות נושנים, כזורה מלח על
פצעי ליבי. מתגרה בי.
כמו גלים, הוא עבר בין כל חופי ליבי והפליג ללב ים, לאיים
חדשים בנשמתי הסבוכה.
נשמה, נשמתי שלי, איך הגעת למצב הזה?
כמו ספינה שהטילה עוגן ולא מצליחה להרים אותו. כמו זבוב כלוא
בקורי העכביש הרעב. כמו ציפור שיר שבורת כנף...
כלואה בגופי, נשמתי מתייסרת, מנסה לפרוץ החוצה, מנסה להילחם,
אבל גופי חזק ואיתן, לא נותן לה אפשרות לצאת.
כמו דם, זורם השקט בורידי נפשי ולא עוצר, ולא מתחשב, ומכאיב,
וקורע אותי לגזרים.
ואני רק עוברת, מטיילת עם השקט המבחיל הזה. אני רק צופה מהצד,
אני לא חלק מזה.

כבר לא חלק מזה, כבר מזמן הפסקתי להיות חלק מזה. עכשיו אני כבר
הפסקתי להיות חלק מזה.
הפסקתי להיות חלק מהכול.  
הפסקתי להיות הילדה המוזרה, הפסקתי להיות התלמידה המופרעת,
הפסקתי להיות הבת שהם אימצו כדי למלא את מקומה של ביתם המתה,
הפסקתי להיות בעלתה של חתולה לבנה עם כתמים שחורים או שחורה עם
כתמים לבנים (לא הספקתי לברר את זה, ארורה הדבורה).
הפסקתי להיות חלק מהכול. חלק מהיקום, חלק מהאנושות, חלק
מהחברה, חלק ממערכת החינוך, חלק מהחבורה, חלק מהמשפחה. חלק
מעצמי.
הפסקתי להיות חלק. הפסקתי להיות חלק מכל זה.
הפסקתי להיות.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
נדמה לי שכל פעם
שאני בודק כמה
מבקרים יש לדף
שלי המספר
יורד.




יוצר מתוסכל..


תרומה לבמה




בבמה מאז 28/2/03 5:00
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
קוקי קרקר

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה