כמו באותה תקופה שוב חוצות מפרשיות את הנמל. בלובנן הבוהק
מפלחות את מי הקריסטל הנוצצים ושוב שקט ורוח קלה מנשבת בשערו.
ימים ארוכים של גשם עברו על הנמל ועל כל קו החוף נראים עצי
סחף. כאוצרות שאיש אינו רוצה בהם נפלטים אל קו החול הצהבהב.
השמש החמימה מלטפת את פניו היגעות.
כמו לפני הסערה כן אחריה הוא שוב יושב במעלה המדרון על כיסא
הנדנדה החום ומביט מטה אל הנמל, אל המפרשיות המשייטות בו
ומטילות צל כהה על קרקעית הים שביום שמש כמו זה נראית ברורה כל
כך.
תמיד הייתה שורה עליו הנוסטלגיה בעוד עיניו מהלכות, קסם אחרי
המפרשים הלבנים המלאים ברוח, מונעים בעוצמה נפלאה שכזאת מן
האוויר ואליו הם עפים. תמיד היה מיחס לפעולות פשוטות כמו זו
תפקיד של שמירת השער אל ארכיוני זיכרונו. הידוק הטבק במקטרת
הזכיר לו אותה.
במשך כל חייו היה נשבה קסם אחרי אותן הנשים, עדינות למראה.
ליבו היה נעקר מקרבו שעה שהיו מסיתות את שיערן מהפנים או
מביטות בו במבט מבויש אגב דיבר אליהן. אותן נשים, העדינות
למראה, תמיד היו אלה ששברו אותו.
בקלות היה נסחף אחריהן, אפילו עכשיו, אחרי הכול. עוזב הכול
ומוסר עצמו אל זרועותיה העדינות של זו אותה אהב. ובאמת ובתמים
אהב הוא את כולן, כל אחת ואחת אשר הייתה לו עולם עד שזה התנפץ
ונעלם. ואז כמו היה כך מאז ומעולם היה מוצא עצמו משעין את
יגונו על אותו כיסא ואותה כוס באותו בית עץ שניצב מעל המפרץ
ומרפסתו פונה אל הים הפתוח. וכל זה, כך חשב בליבו וידע שאין
הדבר נכון, מאחוריו, ושזאת אשר שברה אותו אחרונה היא ולעולם לא
יסחף שוב אחרי אותן נשים עדינות למראה.
אך היא, ממש כהידוק הטבק במקטרת, תמיד נתנה לו עוד כוח ועוד
רצון להמשיך ולא לפרוש כנפיים ולצלול אל הסלעים הבוהקים במורד
המדרון אל מול המפרשיות המשייטות בנמל. מאז פגש בה בבר עשן
בעיר זרה, תמיד הייתה לצידו.
והיא תמיד זכרה לו את הרגע הזה בבר עשן, איך נכנס בעיניו
הכחולות וכובע בוקרים חום. וכשהביט בה מצידו השני של הבר, חשבה
לעצמה שהוא עוד אחד מאותם בחורים מחוספסים אשר מובילים דגים
מהנמל אל העיר ויחסי האנוש שלהם שנויים במחלוקת. אכן היה מתקשה
ליצור קשרים חדשים אך אותו חספוס של מובילי הדגים הקשוחים לא
היה מנת חלקו. לאחר שהזמין משקה וצלל אל יגונו, הבינה את
טעותה.
" אתה גר כאן ?" ניסתה לדובב אותו. אך הוא הרים רק לרגע את
מבטו ושוב שקע בכוס המשקה. השעה התאחרה והבר התרוקן מאנשים אך
העשן הסמיך עוד נשאר שם, וגם הוא. שיכור ועצוב פנה אליה,
"יש כאן מקום לישון בו ? " היא הביטה בו מופתעת.
" כן, אני אקח אותך." ענתה. והוא ממשיך לשחק עם קיסם עץ. רק
עכשיו הרים את מבטו אליה,
" מה שמך ? " שאל. "מרתה" ענתה לו אגב ניגוב הדלפק.
הוא התעורר במיטה לבנה. על הכרית לידו מצא פתק, " כל הפונדקים
היו מלאים אל תדאג זה בסדר. יש מגבת במקלחת אני יצאתי. מרתה."
אחרי שהתרחץ ושתה קפה הוא נכנסה והוא הודה לה והתנצל על הטרחה
שגרם לה. היא הסיעה אותו אל ביתו מחוץ לעיר ונשארה שם. היא
נשארה שם גם כשהודיעו לו שאמו נפטרה היא נשארה גם כשאחיו הקטן
נהרג בכביש מפותל אחד בלילה גשום.היא נשארה ארבע שנים שלושה
חודשים ושבוע ואז הודיעה שהיא עוזבת.
" עוזבת?!" שאל המום, והיא לא ענתה.  הוא קרא בשמה שעות ממעלה
המדרון המשקיף אל הכביש, עד שהשמש ירדה והוא נשאר קפוא מביט
במכוניות הולכות ושבות במעלה הכביש. כששוב עלתה השמש הוא נכנס
לביתו. כל אותו נובמבר לא יצא מן הבית שבמעלה המדרון.
חמש שנים עברו והוא לא שמע ממנה דבר. עד אשר ערב אחד נכנס
במקרה אל הבר בוא פגש בה לראשונה. את מקומה תפסה מוזגת צעירה.
וכשקיבל תשובה לשאלתו שילם ויצא מהבר.
ושוב הגיעו סערות החורף, הרוחות של לילות ינואר שוב ניפצו את
גלי הקריסטל למיליוני רסיסים זעירים לבנים על הסלעים במורד
המדרון. ובבקרים הגשומים קיבל קו החוף צבע צהוב אפור ועצי הסחף
כזיכרונות שאיש לא רוצה בהם נפלטו אל הקו האפור של החול.
וכששוקטת הרוח מלטפים הגלים את עצי הסחף ומעלימים אותם בתוך
החול, כשכחה.
בימי השמש המועטים יוצאות מפרשיות אל הנמל. לבנות קורעות את
קרום הבוהק של מי הקריסטל ככלות לבנות מותירות מאחוריהן שובל
של קצף לבנבן והמפרש כהינומה מתמלא באהבת הרוח וזאת דוחפת אותו
ומושכת את שיירת המפרשיות שחוצות את הנמל.
ושוב בשערו שכבר כסף רוח קלה מנשבת מקטרתו בפיו והוא מביט אל
הנמל אל המפרשיות שלו, ואומר לליבו לעולם לא, אך כמה היה רוצה
להיות איתן.