ישבתי על הספסל ועצמתי עיניים. ככה עם הצעיף האדום היפה שלי.
יושבת לבד. מחכה.
כשהוא הגיע חיבקתי אותו כאילו כל החיים שלי תלויים בחיבוק הזה,
עם כל האהבה העצומה שהיתה לי אליו, כל הרגש העצור שכל כך רצה
לצעוק אליו 'אני כ"כ אוהבת אותך' אבל שתקתי ורק אמרתי "איזה
כיף לחבק אותך".
והוא עומד ומחייך אלי בתמימות שחורה, כ"כ יפה במדי הנח"ל שלו.
הדלקתי לו סגריה בלי שיבקש.
"את  עדיין עם העידו הזה?"
"כן, עדיין עם העידו הזה" "הרבה זמן אתם האא?" "כן הרבה זמן.
בוחנת אותו. הוא מקנא? אי אפשר לראות. הוא לוקח שחטה.
"בואי" הוא קם "נלך אלי נעשן משו טוב" אני קמה. תמיד הוא היה
מגלגל ואני הייתי מסתכלת. עכשיו רציתי גם.
אז ישבנו אצלו... אהבתי אותו יותר מאי פעם. הוא הוציא סיגריה
וערבב את העלים החומים עם הירקרקים שהיו בתוך מעטפה ישנה של
דואר, עוד עם הבול עליה וציור מטושטש של פרח.
כשכבר היה כולו הפוך. נישקתי אותו בליטוף והוא, בפראות לא
צפויה שנראתה כבלתי נשלטת חבק אותי לתוכו, החיבוק הכי עוצמתי
מעולם. הרגשתי שהוא צריך אותי. הרגשתי אהבה בעוצמות שפוצצו לי
את הלב ורציתי לבכות מרוב אושר. מרוב צער, כי לעולם הוא לא
יהיה שלי.
"אני כ"כ אוהב אותך" הוא אומר ונוגס בי את שיניו "אני רוצה
אותך" לוחש לאוזני, מלטף את שפתי בשפתיים חמות. זורק מעלי את
הצעיף האדום ונוגע בי. אני כולי משותקת.
אף אחד לא היה שם, גם לא עידו. רק אני והוא. רגעים של טוהר
מוחלט. צלליות מרוחות על הקיר. צללית מתרחקת וצללית מתקרבת.
מטערפלת קצת לתוך עצמי. כבר לא צללית על הקיר. אני על הקיר,
כפות ידיו על הקיר. שפתיו על שפתי וראשי אל הקיר. הדמעות על
פני והוא מנשק לי אותן "אל תבכי, אני איתך. אני כאן איתך, את
מרגישה אותי?".הוא חודר לתוכי "אני מרגישה". הוא מחייך אלי
ולוחש "יפה שלי".
עכשיו אני מתגעגעת ליום הזה. מתגעגעת אליו.
אני יודעת שהוא ישאר בי לנצח. נראה לי שלעולם לא אוכל להפסיק
לשנוא אותו.