אני חושבת שמעולם לא הייתי בסיטואציה יותר קיטשית מזו שאני בה
עכשיו. יושבת באוטובוס, בוהה בטיפות הגשם שנוחתות על השמשה
וחושבת על חן. כל הזמן ובעיקר עכשיו.
הדרך למלון, עברה שעה ואני לא נרדמת. מחר טיסה הביתה, כולם כבר
ישנים ורק אני כותבת. הנסיעה עוד ארוכה ואני יודעת שאני לא אשן
אפילו דקה.
לא מסוגלת להפסיק לחשוב אבל לא מסוגלת להגדיר ולסכם ולהגיע
למסקנה.
לפני שנסעתי החלטנו, חן ואני, שאלו יהיו עשרה ימים של מחשבה.
זמן לחשוב מה בדיוק אנחנו מרגישים. זה כל כך עוזר לדעת שגם הוא
מבולבל.
כל כך קר פה ואני רוצה אותו לידי. כל הזמן, בעיקר עכשיו.
מה אני מרגישה, מה אני מרגישה.
מידית הייתי אומרת לו: "אני אוהבת אותך". אבל אני לא אגיד. קצת
בגלל שזה לא מדויק והרבה בגלל שאני מפחדת. הם תמיד בורחים כל
כך מהר. אני לא רוצה שהוא יברח. אני לא אתן לו לברוח, לא הוא.
שלשום בלילה נועה ואני שכבנו במיטות ודיברנו על הרגשות שלי.
היא שאלה אם אני אוהבת את חן. שתקתי. היא אמרה שהיא חושבת שכן.
קצת הכניסה אותי לשוק. נועה לא תגיד דבר כזה אלא אם היא באמת
מאמינה בזה. אבל זה לא נכון! מה נכון? אני לא יודעת. אני מסרבת
להגיד שאני מאוהבת בו וזהו. זה שטחי ורדוד ואני מרגישה משהו
שהוא מעבר להתאהבות. אני גם מסרבת להגזים ולומר שאני אוהבת
אותו.
איך אני אתאר לו מה אני מרגישה כלפיו? כשאני איתו? אני מרגישה
פרפרים בבטן (כאלה שתמיד מדברים עליהם בסיפורים של סמדר שיר),
זה מדגדג עד כאב אבל אני לא רוצה שיפסיק ויקח איתו את
ההתרגשות. אני מרגישה צורך לחבק כל הזמן אז אני מחזיקה את
הידיים מאחורי הגב ונושכת את השפתיים כדי לא להגיד שאני אוהבת.
אני מסתכלת על עצמי ולא מבינה איך זה קרה לי. אף פעם לא הייתה
לי בעיה לבטא את עצמי ומשום מה איתו זה כל כך קשה והלשון שלי
מסתבכת. מרוב מילים לא יוצאת אף הברה. לא ראיתי אותו תשעה ימים
ואני נורא מתגעגעת. מתגעגעת לכל דבר בו וזה כולל את כל מגוון
החיוכים שלו וכל הפרצופים שהוא עושה מול המראה.
אני מנסה להקפיד שיהיו סביבי תמיד אנשים כדי שאני לא אחשוב
עליו אבל לא מצליחה להימלט מזה. כשאני לבד אני לא מפסיקה
לחשוב. אני רוצה- כאן אני מרימה את הראש, מביטה בטיפות שהתרבו,
ממשיכה לבהות, מה?- שנהיה יחד (במובן הברור של המילה), כזוג,
כחברים, כאיך שהוא לא יגדיר את זה.
כשאני מתעוררת ואנחנו מחובקים אני רוצה לדעת מה הוא מרגיש ולמה
בדיוק הוא עושה את זה. אני לא יכולה שלא לעשות את זה.
אני אחבק אותו ולא אעזוב אם הוא רק יתן לי את האפשרות הזו.
אני רוצה להיות מסוגלת לחבק אותו מול כל העולם בלי לחשוב שהוא
בטח מתבייש בי.
אני רוצה להיות מסוגלת להגדיר את מערכת היחסים הזו.
כשמישהו שואל אותי: "מה קורה ביניכם?", אני רוצה לענות ולא
לגמגם.
כשמישהו שואל אם אנחנו חברים אני רוצה להגיד כן.
מחר טיסה הביתה, מחר אני אגיד לו הכל. מחר הוא יגיד לי הכל?
אדם חכם אמר לי פעם שהרגש הנוראי ביותר בעולם הוא פספוס.
אני לא רוצה, אני לא מוכנה לפספס אותו.