"ברוך הבא לעולמינו!" בירך הנשיא את גבריאל ולחץ את ידו בחיוך
גדול. גם גבריאל היה מאושר מאוד, צחק כל הזמן ולחץ ידיים
לאנשים. מאז שהגיע לעולם הזה הוא כבר הספיק להתארח כבר בכמה
תוכניות אירוח בערוצים שונים. הקצב שלו שונה משלנו, כמובן.
קול תרועות רם נשמע בכל ההיכל. גם ראש הממשלה הלך ללחוץ את ידו
של גבריאל, שירד מהבמה והסתובב בקהל. אנשים הלכו אליו, חיבקו
אותו, נישקו אותו. הוא היה היצור היפה ביותר שהם ראו בחייהם.
היה לו שיער תכלת, אבל לא כזה שאנשים צובעים את השיער שלהם בו,
צבע אחר. שיערו נראה ממש כמו ים. עיניו חדרו בשמחה לכל אחד
שראה אותו, ופיו צחק באופן תמידי. הוא היה הולך עירום תמיד.
וכנפיו, כנפיו הגדולות עשו רוח על כל עובר אורח, וגבריאל כמעט
ולא נגע בריצפה, ריחף לו. האנשים שחיבקו אותו הרגישו חמימות
מאין כמוה. הם כבר ידעו מה הם הולכים לעשות. גם אני ידעתי מה
אני הולך לעשות.
מהבמה נשמעה לפתע ירייה. גבריאל הסתובב מופתע. כולם מחאו
כפיים, וגופתו של הנשיא נשכבה על הבמה, כולה דם, חיוך מרוח על
פניו.
את כל זה ראיתי בטלוויזיה, ולא הפסיקו את השידור.

יצאתי לרחוב. אנשים מתאבדים בכל עבר, אם זה בירייה, בתלייה,
קפיצה מבניין או כל רעיון אחר שעולה במוח שלהם. גבריאל עדיין
היה מרכז העניינים לאלו שנשארו בחיים, ביניהם אני.
בסוף העצרת, כשהנשיא התאבד, גבריאל בכה והתעופף לו כמו ילד
קטן. אף אחד לא ידע לאן הוא הלך.
כשהגעתי למכולת, רמי, המוכר, היה תלוי. הייתי חייב  חבל. מה
לעשות. בבושה, ניסיתי שאף אחד לא יראה שהתרתי את הקשר מצווארו
של רמי. השארתי את גופתו של רמי על הרצפה מתחת לדלפק. בעצם,
כשעכשיו אני חושב על זה, לא הייתי צריך לעשות את זה. במילא
כשהיו רואים את מבטו, הם היו מאושרים. ואז גם הם היו מתאבדים.
והאושר לא היה מפסיק.

"לא!!!" צעק המלאך גבריאל כאשר הוא נכנס לחדר שלי. עצרתי בלי
לזוז, הוצאתי את ראשי מהלולאה וירדתי מהשרפרף. ניגשתי ללחוץ את
ידו. הוא צעד אחורה כמה צעדים בבהלה.
"למה אתם הולכים מפה?! באתי לעולם הזה כדי להיות איתכם, במקום
להיות בגן הארור ההוא!" הוא צעק וכרע. הוא הניח את ראשו על
ברכו, והדמעות שלו עברו מבעד לעפעפיו.
"כי..." בלעתי רוק והתקרבתי אליו, "כולם רוצים להגיע לעולם
הבא, לעולם שלך."
"יא מפגרים," הוא אמר והרים את ראשו, "יצורים אנושיים לא
יכולים להגיע לשם. זה כבר מעבר לרמת היכולת שלהם. כשמתים לא
עולים לגן עדן או משהו כזה, זו סתם אמונה מטומטמת!"
"אז אתה אומר ש..." בעטתי ברצפה.
"לא, אין כלום אחרי המוות. רק חושך. ועצב, הרבה עצב. אין שום
דבר טוב במוות." הוא ענה בטון מתנשא.
איזה באסה. התאכזבתי. כולם כבר התאבדו, כל המשפחה שלי, כל
החברים שלי, כל העולם. כבר אין לי לאן ללכת. מה אני אעשה, כבר
בטח לא משדרים טלוויזיה. אין מי שישדר.
"בבקשה תישאר פה," הוא ביקש ממני, "לא נשאר עוד אף אחד."
הבטחתי לו. אני נשאר פה, לא זז לשום מקום. וזה מה שקרה, נשארתי
פה ולא זזתי לשום מקום.

זה כבר מתחיל לעצבן, אני לא שורד את זה. אני יודע שעברו רק
שבועיים, אבל אני ממש בודד. במילא אין לי פה אף אחד, אז אולי
כדאי שאני בכל זאת אתאבד.