[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







טלי פטל
/
יום ההתאבדות

כשקמתי היום בבוקר כבר ידעתי בדיוק איך היום הזה הולך להסתיים:
היום בערב אני הולך להתאבד. וזהו, יותר אני לא מתחרט ואין על
זה ויכוח בכלל.
היו הרבה סיבות להחלטה הזאת שלי. הסיבה העיקרית הייתה כמובן
העובדה שנמאס לי מהחיים. אבל זאת לא הייתה הסיבה היחידה. אחד
הדברים שנאבקתי עליהם כל החיים שלי היה תשומת לב. מה לעשות,
אנשים פשוט לא ידעו מי אני. יכולתי להעביר ימים שלמים בכיתה עם
הראש מונח על השולחן מרוב יאוש על זה שאני לא מבין שום דבר ממה
שהמורה מסבירה, ואף אחד לא היה אומר לי שלום ואף אחד לא היה
מתייחס אלי. שנאתי את זה.
אבל היום בבוקר פשוט ידעתי שזה נגמר. מהיום בערב אין סיכוי
שמישהו לא יכיר אותי. תכננתי את ההתאבדות שלי לפרטי פרטים. היו
לי הרבה התלבטויות לגבי הדרך שבה אעשה את זה, ובסוף החלטתי על
כדורים. בהתחלה חשבתי על תליה, אבל זה נשמע לי איטי וכואב
מידי, ואם אני אירה בעצמי אני בטח אראה ממש רע ואני רוצה
שיזכרו אותי כמישהו יפה. ככה, עם כדורים, אין שום בעיות: פשוט
צוללים לתוך שינה עמוקה ולא מתעוררים יותר וזהו. כל השאר כבר
לא באחריותי.
יכולתי לתאר לעצמי את הבעת התדהמה על הפרצופים של האנשים בבית
ספר כשהם ישמעו על זה. פתאום כל האנשים שבכלל לא ידעו איך
קוראים לי יספרו כמה שהם אהבו אותי ושהיינו כאלו חברים טובים..
אלף חברים יהיו לי פתאום, אולי אפילו יותר. ובהלוויה כולם
יבואו. יכולתי לדמיין את כל הבנות שדחו אותי כל חיי בוכות ליד
הקבר שלי. אני אהיה יותר מחוזר אפילו מדורי, שהוא החתיך של
השיכבה וכל הבנות דלוקות עליו. אבל יש משהו סקסי במישהו שמת
כבר, ואני בטוח שאפילו דורי לא יוכל לגבור על זה.
בגלל זה הייתי כל כך מרוצה מעצמי שבאתי היום בבוקר לבית ספר,
בפעם האחרונה בחיים שלי. על כל דבר שראיתי בדרך הסתכלתי במבט
של "זאת הפעם האחרונה שאני הולך לראות את זה." פתאום נורא
התרגשתי לראות את הציפורים שעל העצים ואת הפרחים פורחים. העולם
יכול להראות מאוד יפה כשיודעים שעומדים לעזוב אותו, אבל לי כבר
היה ניסיון עם העולם הזה ואני ידעתי שמבפנים הוא ממש מסריח.
בכל זאת שמחתי שביום האחרון שלי פה הוא נראה נחמד כזה.
חייכתי אל כל מי שראיתי, גם אנשים שאני לא מכיר. מה אכפת לי,
שיסתכלו עלי במבט מוזר. שיחשבו שאני משוגע. הם לא יחשבו ככה
מחר כשהשם שלי יופיע בחדשות וכולם ידברו על זה שיכולתי להיות
מישהו גדול אם רק לא הייתי מתאבד. אז מה אכפת לי, שיחשבו מה
שהם רוצים עכשיו. נראה מי יצחק אחרון.
בחיי, אפילו המורים נראו נחמדים יותר מנקודת מבט של מישהו
שעוזב הכל. נתתי את החיוך הכי גדול שלי אפילו לנחמה המורה
הזקנה לתנ"ך, שנראית כאילו היא בעצמה חייתה בתקופה הזאת. אני
לא בטוח שהיא קיבלה את זה כל כך טוב, האמת נראה לי שהיא קצת
נלחצה מזה, אחרי הכל בטח אף אחד לא חייך אליה בחיים שלו. אבל
למי אכפת, מחר גם היא תבכה בהלוויה שלי.
בסוף היום כבר הרגשתי ממש בשמיים. בדרך החוצה לא יכולתי להתאפק
ואמרתי לסיגי, שהיא דווקא אחלה בחורה והייתה אחת הידידות
היחידות שהיו לי בבית ספר, שהיום אני מתאבד.
"היום בערב אני עושה את זה." אמרתי לה.
"עושה מה?" היא שאלה באדישות.
"מתאבד." עניתי.
היא לא ענתה. ציפיתי שהיא תיכנס להיסטריה או לפחות תסתכל עלי
כאילו שיצאתי מדעתי, אבל היא סתם המשיכה ללכת באדישות ולא אמרה
כלום.
"את רוצה לדעת איך..?" המשכתי ללכת אחריה.
"לא." היא זרקה.
"לא?" האמת שנעלבתי קצת.
"לא." היא חזרה.
"למה לא?"
"כי זה לא סיפור גדול."
"באמת?"
"כן, גם אני הולכת להתאבד היום."
לזה באמת לא ציפיתי, וזה גרם לי לעצור במקום בפתאומיות כזו,
שהיא התנגשה בי.
"מה אתה כל כך מתפלא..?" היא אמרה, "למה חשבת שרק אתה מתאבד
היום?"
"האמת ש.. כ..כן," גמגמתי.
"אז טעית, מותק." היא אמרה. "היום לא רק אתה מתאבד, כולם
מתאבדים היום."
"מה??"
"כן. מה, לא שמעת? היום זה "יום ההתאבדות"."
"את צוחקת עלי."
"אני לא."
המשכנו ללכת בשתיקה, ואז היא המשיכה.
"באמת יש דבר כזה, יום ההתאבדות. קראתי על זה היום באינטרנט,
העבירו לי את זה באייסיקיו.  זה יום מיוחד כזה, שאם מתאבדים בו
אז בטוח מגיעים לגן עדן, אפילו שזה לא אמור להיות ככה, יודע,
כי מי שמתאבד מגיע לגיהנום."
"אז מה את אומרת בעצם, שכולם מתכוונים להתאבד היום?"
"כל מי שאין לו מה להפסיד. וזה אומר - כולם."
"באמת?"
"באמת."
זה ביאס אותי לגמרי, איך שהיא אמרה את זה. כי אם כולם מתאבדים,
אז מה הטעם בכלל? בתוך כל הגל של ההתאבדויות מי בכלל ישים לב
שהתאבדתי, אני שוב אעלם בין כולם כמו שתמיד נעלמתי. זה כל כך
ביאס אותי, שאני חושב שראו את זה עלי, כי היא פתאום הסתכלה עלי
ושאלה למה אני נראה כל כך עצוב.
"סתם, לא משנה."
"טוב."
המשכנו ללכת ככה, ואני רק חשבתי כמה שאני שונא את העולם הזה,
שאפילו שאני רוצה להתאבד כבר לא נותנים לי לעשות את זה
בדרמטיות כמו שאני רוצה. כי גם אם אני אתאבד ביום אחר, זה כבר
לא ישנה כי כולם ידברו רק על גל ההתאבדויות שהיו ביום
ההתאבדות, ובכלל אף אחד לא ישים לב למישהו שיתאבד אחרי זה.
הייתי כל כך בדיכאון.
"אתה לא באמת האמנת לשטויות שלי, נכון?"
"מה?"
"סתם עבדתי עליך. אין דבר כזה יום ההתאבדות."
"אה.. כן, אני יודע."
אלוהים, אני לא מאמין שאני כל כך טיפש.
"אתה לא באמת התכוונת לזה שאתה מתאבד היום, נכון?"
"הממ.. לא, מה פתאום."
"יופי, כי חבל עליך. אתה בחור טוב."
"את באמת חושבת ככה?"
"בטח."
"תודה."
אני חושב שאני אדחה את ההתאבדות שלי בינתיים. לא בגלל שאני
מפחד או משהו, פשוט סתם, חבל לי לבאס את סיגי. אחרי הכל היא
בחורה טובה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אל המעיין! אל
המעיין! הוא
גדול ואימתני!





יווני בטיול
שנתי


תרומה לבמה




בבמה מאז 2/2/03 20:47
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
טלי פטל

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה