יותר מידי זמן לחשוב בין 4 קירות, על כל מיני אנשים ופתאום
הכול מתמזער באופן קיצוני. כי עכשיו אני מתחילה לחשוב קצת יותר
לעומק, ולדאוג באופן הכי ריאלי לאנשים שאני אוהבת... מישהו
מנסה להגיד משהו? זה כמו לחישה ממש חזקה שעדיין לא מבינים מה
מנסים להגיד...
לפני כמה ימים הייתי בת 16, הייתי לסבית והיה לי חבר וחברה
ובגרויות ודאגתי לדיאטה שלי ולא לשכוח ללכת לשיננית. ופתאום
אני בת 20, עוד 4 חודשים בת 21. אני מחפשת עבודה ואני עדיין
עובדת על עצמי...

פתאום אין לי כל כך הרבה חברים או כל כך הרבה עיסוקים. פתאום
החבר הכי טוב שלי בצבא, והחבר שלי רחוק ולומד והחברים הטובים
שלי, לא יכולים סתם לבוא ולחבק אותי באמצע הלילה כי אני עצובה
וכי אני לא מצליחה להרדם כי טסות לי מחשבות עצובות ומפחידות
בראש. פתאום התמונות שעוברות לי בראש, נראות כמו סרט מלחמה ולא
מביישות אף צילומים באף שדה קרב.

ואחר כך אני חוזרת לעניינים הרדודים שלי, וחולמת שוב פעם על
הפסיכומטרי, ואני גם לא ממש חולמת או לא ממש ישנה, סתם עוצמת
את העיניים וחושבת... 207 או 702. ואני מתחילה לכעוס על עצמי
ששוב פעם איבדתי את היכולת לראות את האפור ואת היכולת להרגיש
יחד גם כשאני רחוקה מהאיש שאוהב אותי, ואני כועסת על עצמי שזה
מה שמטריד אותי במקום להיות כל כך אנוכית...

ואני מנסה להצדיק את עצמי בפני עצמי. כי אני השופטת שהכי
מחמירה עם עצמי ואני הסנגורית הכי גרועה בעולם ואני מושיבה את
עצמי בכלא להמון זמן ולפעמים אפילו מחליטה על הוצאה להורג,
ותמיד ברגע האחרון מארגנת לי איזו חנינה מתוך אמונה ותקווה
שיום אחד אני אהיה פחות אגוצנטרית ופחות בימאית סרטים שאף פעם
לא ביימה סרטים באמת...

יום אחד יהיה בסדר, אני מנסה לשכנע את עצמי כדי להרדים את עצמי
וכדי לא לחשוב יותר מידי על כל מה שעושה לי להיות כל כך עצובה
או במתח... פשוט לישון בשקט ולשכוח מהעולם, ולא לדבר עם אף 1
על שום דבר חשוב עד יעבור הזעם, עד שתעבור היממה הבאה
והמלחיצה...

ואיך כל התשובות לכל השאלות הולכות להשפיע עלי ואיך אני לא
מתעלקת על החבר שלי למרות שמשעמם לי ואני שיש לי סרטי מלחמה
בראש, ולמרות שאני מתה מפחד והתרגשות ומחכה שהחיים שלי יסתדרו
כבר. וכמה בדידות ומחשבות יכולות להצטבר לבת אדם במוח אחד בזמן
כל כך קצר???