פתאום מצאתי את עצמי שר, מול קהל של בערך מאה איש. זה היה מסוג
הדברים שאתה לא מתכנן,  אתה אולי מדמיין אותם או אפילו מפנטז
עליהם אבל לא באמת מאמין שהם יקרו לך. באותו ערב החלטנו ללכת
לפאב, לחגוג את סיום הסמסטר ולהשתחרר קצת, לשתות כמה בירות
כרגיל ואולי גם להקפיץ טקילה אחת או שתיים. התארגנו ויצאנו כמה
חברים ברכב של ההוא מהנדסה שאף פעם לא שותה. אז הגענו,
והתמקמנו במקום נחמד שמשקיף על המלצריות מול הבר ומול במה
שהייתה שם. הרמנו כמה כוסות לברך את עצמנו על העבודה הקשה
שלפחות חלקנו השקיע, ושקענו בשיחה ערנית שכמו תמיד לא משנה איך
היא מתחילה אבל תמיד מובילה לנושא בחורות. ואגב בנות, פתאום
עוברת מולי בחורה מהממת מסוג הבנות שלא רצוי שתחזיק כוס ביד
כשאתה מבחין בהן. היא עברה ליד השולחן שלנו והיה נדמה לי שהיא
מסתכלת עליי, החלטתי לפעול. אולי בהשפעת האלכוהול, או סתם מתוך
פרץ של הערכה עצמית הזויה. אמרתי לחבר'ה שאני הולך לשירותים,
כדי לא לפדח את עצמי אחר כך במקרה של כישלון, וקמתי מהשולחן.
ניגשתי לכיוונה, היא ישבה עם כמה חברות באיזור של הזולות,
נראית כל כך נינוחה ושלמה עם עצמה, כל כך קיוויתי שאין לה חבר,
ועוד יותר, שאין חברה. נעמדתי מולה הצגתי את עצמי ושאלתי
בישירות שאינה אופיינית לי אם אפשר לשבת על ידה. היא הסתכלה
עליי במבט שמורגל כבר בהפרעות מעין אלו, ואמרה: "אני לא רוצה
להישמע מתנשאת אבל קבעתי כללי סינון של בחורים שמתחילים איתי,
והחלטתי שאני אתעניין רק בבחורים שיעשו משנו יוצא דופן, נועז
או מיוחד בצורה כזו שאני לא אוכל שלא לשים לב. פשוט יצאתי עם
יותר מדי בנים שנראים כמוך, ומתנהגים כמוך, 'בחורים של אמא '
כאלה, והם משעממים אותי, מצטערת, אני באמת לא מתכוונת להעליב."

טוב, מיותר לומר איך הרגשתי, אומנם שיערתי שיש סיכוי לדחייה,
אבל לא שקלתי בעיטה כזאת בבטן, אם לא בביצים. אני משעמם? אני
בחור של אימא? הייתי בקרבי, הייתי במזרח וטיילתי בחו"ל, עשיתי
שטויות בחיים שלי, ואותי ואת האינדיווידואליות שלי מבטלים מבלי
בכלל להכיר אותי? מי היא בכלל?!
וככה, חצי עצבני, וחצי פגוע, ומסטול בצורה כללית, פסעתי לכיוון
השולחן שלנו, החבר'ה צוחקים בקול ומדברים. ליד השולחן פתאום
צצה בי הרגשה כזאת, יכולתי לשמוע את האסימון במוח שלי נופל,
הרגשה שאני אראה לשחצנית הזאת מאיפה משתין הדג. וכך, מתוך
חורבות האגו שלי עליתי על הבמה הקטנה שצמודה לבר, וניגשתי
לברמן בקצה :" אחי, אתה יכול לשים לי את  ''smoke on the water
בפלייבק?" הברמן משום מה לא אמר שום דבר על זה שהערב זה לא ערב
קריוקי, וניגש לעמדת המוזיקה ומצא את הדיסק המתאים, הוא  השתיק
את השיר שהתנגן באותו רגע, לקח את המיקרופון ופנה ליושבים
:"חברים יש כאן בחור שרוצה לשיר, תנו לו הזדמנות וקבלו את-   "
הוא הסתובב אליי, " איך קוראים לך?" "ניר,"  "-  קבלו את
ניר!"
המוזיקה החלה להתנגן, הגיטרות קורעות את הרמקולים, לפחות כך זה
נשמע לי, ההמולה בפאב הפסיקה, ואני עומד מול עשרות אנשים
סקרנים שמסתכלים עליי ובטח חושבים 'מאיפה האידיוט הזה צץ?'
התמקדתי בנקודה ספציפית בקהל, ראיתי שהיא התיישבה, בוחנת אותי
במבט משועשע, היא לא האמינה שאני אעשה משהו. התחלתי לשיר, מתוך
התרסה כמו מתוך כעס, עליה, על עצמי, שרתי מילים שהיו כה מוכרות
ממקלחות רבות וטובות. זו לא הייתה מקלחת, אם כי התגובות בפאב
לא נפלו מזרם  מפתיע של מים קרים. זה התחיל בתזוזה מסוימת
בקהל, של אי נוחות עכשיו אני יודע, והמשיך בפרצי צחוק חרישיים
שעודדו פרצי צחוק אחרים, רמים יותר, ולבסוף צחוק בוטה וקריאות
בוז, או לפחות זה מה ששמעתי, לעברי. במוחי המעורפל משהו ידעתי
שאני אמור להרגיש מושפל, או לפחות לברוח משם, אבל בעיקשות לא
מובנת לי עצמי עד עכשיו, לא הצלחתי להביא את עצמי לשתיקה, פשוט
המשכתי לשיר ולשיר, קולי הופך לצרחה אנושית אפילו יחסית לשיר
ששרתי. השיר נגמר. ואני עומד על הבמה, לבד, מול קהל המום,
הבחורה נעלמה. כנראה זה היה נועז מדי בשבילה, או סתם מטומטם.
לא משנה, הרגשתי טוב עם עצמי, זה כבר לא היה בשבילה, הרגשתי
התחלה של משהו שהדחקתי. נבט זעיר ונסתר שהיה קיים בתוכי צמח לו
לפתע, התעורר בזעזוע. פסעתי הצידה מהשביל המסומן, טביעות רגליי
לא ימחקו עוד על ידי רגליהם של ההמונים הצועדים באותו השביל,
הצר.
זהו, אני כותב את זה בעודי נמצא בעיר כפרית באפריקה, הכפר
מתכונן לטקס הגשם המסורתי. החיים כאן טבעיים, ולאחר חשדנות מה
שהתפוגגה, התושבים קיבלו אותי כאחד מהם על תקן האיש הלבן החוזר
בתשובה, או החוזר לשורשיו למען הדיוק. אני לא יודע איך אחד מהם
היה מתקבל 'אצלנו'  בתרבות הכה מודרנית ופתוחה. עזבתי את
הלימודים זמן קצר לאחר המקרה בפאב, ולהוריי ההמומים ולחברים,
הודעתי שנשבר לי מהחיים האלה, מהמרוץ לעבר כלום, והלכתי.
שנתיים אחר כך, אני כאן, מרגיש יותר חי כאשר אני יושב בשקט
מוחלט לבד, מאשר הייתי מרגיש אי פעם במסיבה, באוניברסיטה או
בעבודה כלשהי. איבדתי את הדרך, כמו כולם אני מניח, אבל מצאתי
אותה. לפעמים, בלילות שאנחנו יושבים מכונסים יחד, בחוץ מתחת
לכיפת השמיים תופי הטם-טם פועמים באוזניי, ואני מרגיש כמו אז
על הבמה, הפעם זוהי הרגשה של טבילה אמבטיה חמה, מכוסה כולי
בנוזל מגן וחמים, באהבה, חזרה לרחם.