אני מחפשת את הזמן במקומות אבודים
ונטולי הווה, עבר או עתיד.
אני מנסה לאגור כוחות בשקים מחוררים,
סיכת מהדק שנופלת גורמת לי לבהלה .
אני מכווצת במיטתי, נרדמת עם הזריחה
זורחת עם השקיעה.
מתרחקת ממה שיכול לעשות לי טוב.
המסיבה נגמרה, האורחים כבר עזבו.
הבית עמוס בלונים ומטעמים שונים
בחדר קטן, היא דועכת לה.
עוברת את משבריה בשתיקה מצמררת.
אני אי שם, מרחק עובי קיר ממנה
אני אי שם, הכי רחוק שאפשר
שכחתי איך נראה רגש.
איך מרגישה מילה טובה.
פתאום אנשים שוכחים לחבק,
עכשיו כולם טיפשים ועיוורים ולא רואים
כולם גוססים מסביב.
אנשים מתים בכל פינה.
אנשים גוססים כחלק משגרת חיים של נפש מעוותת
אנשים ריקים נהנים מכל החומר שמציף את העולם.
אני נבהלת, מאבדת את השפיות לרגעים זניחים ביממה.
מנסה למצוא כיוון יותר מוגדר
מטרה יותר עילאית מפשוט להישאר בחיים,
אם כי עכשיו זו מטרה בכלל לא פשוטה!
12.3.2002-03-12 1
שלוש וארבעים |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.