פתאום אפשר לשמוע כל פעימה של הלב ולא ברור אם הן יותר חזקות
או שאני פשוט יותר רגישה להכול. האור החלש ביותר מכאיב
לעיניים, השקט מופר בצורה מעיקה על ידי רפרוף כנפי פרפר לבן.
מתעוררת בחדר ריק מתוך תפילה עמוקה ודמעות בעיניים. מחפשת את
אלוהים. מחפשת שלוש שניות של שקט בתוך ים של זוועות וכאב.
שיהיה רגע קטן של דממה פשוטה ללא כאב. קור וחום. שקט ורעש.
אינטמיות ובדידות. כאב ואושר. הכול מתמזג יחד ואני מסתובבת
יחפה, דורכת על נעצים חלודים, בוכה וצוחקת מתהפנטת והוזה
במחול. אתה כאן ואתה שם ואני אינני לפעמים. אני חוזרת בסוף,
כשאני יוצאת מסבך הערפל. אני מפשיטה את עצמי מעורי שמכביד עלי
את נשימתי. אני לובשת לאט לאט, על הבשר החי שריון ממתכת כבדה.

מתוך כל הילת הקדושה, אני מנסה למצוא את המילים הנכונות
שיגשימו לי את המשאלות הנצחיות. "ברוך אתה ה' אלקינו מלך
העולם, שציוונו וקדשנו לתת אמון בלב שלם בכל בוראיו, שיצר הוא
אותנו מהווית חלקיו. ברוך הוא שהשמיד את הקינאה והכאב יחד עם
רבבות הגויים שהרי הם האויב שקורע את הלב. ברוך הוא שאמר והיה
העולם. ברוך הוא רומס הפחדים, ממיס החרדה. מי ייתן והוא יחזור
עוד אלי, לביתי, לנפשי וגופי...."

והדמעות זולגות מתוך כאב מתמשך ואני כבר לא יודעת על מי ועל מה
אני בוכה, את מי אני כל כך רוצה כאן לידי עכשיו? אני רוצה
הזדמנות נוספת לבנות אמון בסיסי. רצון מייגע לחזור לגיל ינקות
ולקבל מאבא את קיומו הוודאי. אני רוצה משהו יציב. ביטחון. רק
לדעת שהסכנה חלפה ולא תחזור היא לעולם. והדמעות נופלות על
הכרית והמצעים שבהם עשינו אהבה אתמול. ואין לי יותר זמן, המחר
הוא העבר והאתמול הוא מה שיהיה בקרוב. לילה ויום מתמזגים.
חלומות או הזיות, זכרונות... הריח שלך שמציף את החדר, אני
נושמת אותו עמוק. רוצה יותר מכל דבר אחר בעולם להאמין שתחזור
שתרצה לחזור.

אבל יותר קל להפנות אצבע מאשימה, או לפחות ככה זה מרגיש יותר
טוב.
כל הגברים שעברו בחיי מתערבבים עכשיו כמו אלכוהול עם סמים כמו
דם עם דבש.
הריחות מעלים מחדש, את הכול בחזרה. ואני מרגישה כמו חוט עפיפון
דק שבעקבות הסופה על עץ ירוק נכרך.

אבל הרבה יותר להפנות אצבע מאשימה. כי אבא הלך מאוד מוקדם
ומאוד מהר ולקח איתו את האפשרות לפתח תקווה. ואחר כך אני הייתי
אמא של אמא וככה איבדתי גם את היכולת להאמין או להיות נאמנה.
ולא הייתי נאמנה. והלכתי והייתי עם אנשים אחרים ופחדתי לשכב
איתם כי פחדתי להתמלא שוב ברייקנות שמכלה את כוחותיי בכל פעם
מחדש שמישהו יוצא מביתי או מלבי.

אבא שלי לא מת או נעלם. הוא קיים בדירה קטנה, בעיר לא גדולה,
הוא פוחד מאינטמיות, הוא ציניקן מושלם, שנון וצלול. אבא שלי לא
מת או נעלם הוא פשוט הלך מזמן ולא רוצה לחזור אלי לעולם.
וביקשתי כל כך המון פעמים שיהיה שם שוב, שיחזור, שיחבק אותי,
שייתן לי אהבה, שיגיד לי שהוא אוהב אותי, שיעזור לי. לא לצחוק
עלי כשאני בוכה. לא להפחיד אותי עם סיפורי זוועה כשאני עדיין
ילדה קטנה. למחוק את הציור המפחיד מהקיר שמעל חדר השינה, לא
לשטוף לי את כפות הרגליים הקטנות במים חמים... לא להכאיב פשוט
להיות.

אבא שלי לא מת או נעלם, הוא אי שם. הוא פשוט לא רוצה לחזור
אלי.
אני בוכה עכשיו, האותיות עולות אחת השניה, השחור והלבן יוצרים
מסך אפור... לאט לאט אני פשוט אנשום. כל מה שצריך לעשות זה
לשאוף ונשוף. למלא את הריאות באוויר שנכנס לחלל הפה, ולהוציא
החוצה יחד עם כל הפחדים, לרוקן הכול.
חייבים לשים חוצץ בין הסיפורים השונים, אבא הוא סיוט או סיפור
מבעית והאיש החדש הוא מלאך מאגדה קסומה שבא להציל אותי.

והדמעות...מישהו יכול להפסיק אותן? מישהו יכול בבקשה לחבק אותי
ולנגב אותן? מישהו יכול לאסוף אותי מהרצפה, לגרד את העור שלי
ולהחזיר לי אותו חזרה?