מסתכלת עליה מרחוק וחושבת לעצמי, היא תשרוד את זה.
עברה כבר כל כך הרבה, תעבור גם את זה.
כאבה כבר כל כך הרבה פעמים, כל כך הרבה דמעות זלגו מעיניה
הגדולות, כל כך הרבה סבל, ואכזריות של עולם, וכלום לא שבר
אותה.. היא המשיכה בשלה, עם אותה אמת פרטית, אמת שתמיד כשיצאה
החוצה קיבלה צורה של משהו אחר..רחוק מהמקור, מופרד מהמציאות,
כאילו לא מחוייבת לה.
הספונטניות השוצפת שלה לא תמיד איפשרה לה, להסתיר היטב את
הבפנים, אבל היא זריזה כחתולה מאומנת היטב, תמיד דואגת להשאיר
פתח קטן לאפשרות שאולי התכוונה אחרת, שאולי מה שהבנת מדבריה,
ממעשיה הוא לא האמת שהתכוונה.
אם היתה לה שהות היא היתה מעוותת את הכל. מעוותת בלי הכר. עושה
מעצמה את כל מה שהיתה רוצה להיות, כל מה שהתכוונה להיות, כל מה
שחלמה להיות כשתהיה גדולה.
שבויה בצורך התמידי לרצות את כולם, בלרצות אותנו, הצופים בה.
מאמצת את גופה הקטן להיות כל דבר מלבד עצמה.

אני יודעת שהיא תשרוד את זה, עברה כל כך הרבה, תעבור גם את
זה.
היא תהיה שם חזקה אפילו רק בכדי להוכיח שהיא יכולה. בפנים היא
תשבר לרסיסים קטנים וגרוסים עד אבק, אבל בחוץ, בחוץ ההצגה
נמשכת, והיא קצת תבכה, ותתעצב, אבל תמשיך הלאה ובעוד שבוע
שבועיים לא יראו עליה, היא טיפוס חזק, תעבוד על כולנו עם פוזת
הנאבקת, עומדת ליד עקרונותיה ומנצחת גם במחיר הכאב האיום.
חושבת לעצמי שאולי היא כבר לא מבדילה, בינה שבפנים, ולבינה
שבחוץ. יש המון הבדל וקיר גדול ומבודד מפריד בינהן ואפילו היא
לא ממש יודעת מה אמיתי ומה לא. לפעמים רואה אותה יושבת, ראשה
בין ידיה מנסה להבין איפה היא באמת, מה היא חושבת , מה היא
מרגישה, איפה היא מתחילה ואיפה נגמרת.
היכולת שלה להיות כל כך שנונה ומחודדת, לענות בזריזות, לכל
שאלה תשובה,
תמיד בשלוף, תמיד מוכנה לקרב.

אני יודעת שהיא תשרוד את זה, עברה כל כך הרבה, תעבור גם את
זה.
למודת אכזבות, ומרובת אהבות היא תתרומם מהמקום הכי נמוך, בבכי
חרישי, או בחיוך מהול בעצב ואלכוהול, תפרוש כנפיים ותדאה
למרחקים, כולה מונעת ע"י הרוח שדוחפת אותה הלאה, הלאה, מתדלקת
אותה בכוחות שכבר שכחה שיש לה. נותנת לה כיוון ברור ויעד
מדוייק להיכן שהאושר מונח.
השבריריות שבה מטעה גם אותי לפעמים, כל כך מכירה אותה. מכירה
כל קמט, כל מבט, כל סנטימטר בנפש בובת החרסינה, ולמרות כל אלו
מרגישה לפעמים כאילו תתנפץ עוד שניה, תפול על הריצפה מפזרת
אחרייה הרבה רעש, ורסיסים.
זוכרת את הפעם שהתחננה לחיבוק, רצתה להיות עטופה בי, מכוסה מכף
רגל ועד ראש, מוגנת מעצמה וממנו, מתייפחת לתוכי, מספיגה אותי
בדמעותייה, כל גופה זועק לנחמה על האובדן הנורא שניגזר מעליה
באכזריות אין קץ, ואין ביכולתי להושיע. להציל אותה מאהבתה שלה,
להציל אותי מאהבתי אליה, להציל את כל אלו שבכתה עבורם עד
כלות.

פתאום-
לא יודעת אם תשרוד את זה, עברה כל כך הרבה, מקווה שתעבור גם את
זה.