כשראיתי אותה ידעתי שהיא כבר עומדת להיגמר. הבדידות שהיא הזילה
מעיניה במפלים אין סופיים, החתכים על הזרוע שלה, ועל הבטן
והרגליים, שרק אני זכיתי לראות כשישבה בין שיחי הרדוף נחלים
מאחורי בית הספר. היא חשבה שהיא לבד, הפשילה שרווליה, וחתכה
עצמה עד שהחול מסביבה כבר היה ספוג בדמה הבתולי. אולי לא הייתי
צריכה לראות את הדם ואת הדמעות. לא הייתי צריכה לחתוך עצמי
אחריה, ולבכות על שעברה. לא הייתי צריכה להכיר בדידות כמו שלה,
שתסחף גם אותי. אולי הייתי צריכה להציל אותה, לתת לה את עצמי.
או לעזוב אותה במנוחה, ולא לבכות על עצמי כשחתכה.
הייתי עוקבת אחריה במבטים חודרים, בלתי-נראים, דרך האוויר
הסמיך שחצץ בינינו. אפף אותה שקט תמידי שאיש לא יכול היה להפר.
אני לא יודעת אם מישהו ניסה או רצה, אבל היא כבר שקעה עמוק
מידי לתוכו. גופה החלול צעד לאורך מסדרונות ארוכים, כשהיא
נמנעת מלבוא במגע עם האחרים הצועדים באותו מסדרון. הם מקיפים
אותה, נוגעים בה בכל מקום, נדחקים, לוחצים אותה עוד ועוד,
שתסתגר בבועה הקטנה שלה, כל נגיעה בה מכאיבה לזרועותיה
הבוערות, לרגליה השרוטות עד מעמקי נשמתה הקודרת. מבקשת לצאת,
איש לא מקשיב. כואבת. מסתירה דמעות שהבטיחה לעצמה שלא תרשה להם
לראות, עוטפת עצמה באותה בדידות, מפלסת דרכה בין אנשים שעוד
יכולים להרגיש ולבכות באמת גם בלי לחתוך, רצה אל השיחים,
מוציאה מהתיק סכין יפנית חלודה, חותכת שוב ושוב עד שהאדמה כבר
לא יכולה לשאת את הכאב. מוציאה טישיו מהתיק, מנגבת את עצמה
מדמה הטמא, מטילה את הנייר הספוג בין שורשי השיחים הגדלים שם
פרא.
באחד מאותם ימים חיפשתי אותה שוב בין שיחי ההרדוף. מצאתי אותה.
שרועה על החול הלח, ורידיה חתוכים, גרונה משוסף. עלים של צמח
רעיל שניסתה לטפטף אל תוך עצמה. מחיתי את הדמעות בשרוולי,
אספתי את ידיה אל תוך שלי ואחזתי בה לכמה רגעים נצחיים. הכנסתי
את הסכין אל כיס מכנסיי.
לא סיפרתי לאיש על שראיתי. השרת מצא אותה כעבור שעתיים. אחיה
הגדול לא בכה. הוא השפיל את ראשו אל האדמה שספחה לתוכה בדידות
וכאב שלא ידעו מנוח. אמא שלה נשברה על הרצפה הקרה של חדר
המנהל, ובכל פעם שניסתה לדבר- כל שבקע מגרונה הייתה שריקה
חלולה, ולאחריה פרץ של דמעות. אבא שלה רצה לראות אותה. אני
ישבתי בשירותים ובכיתי וחתכתי ובכיתי אותה עד שלא נשארו לי עוד
דמעות. הלכתי לביתי ברגליים רפויות. ראשי כאב, עיניי האדימו
וצרבו. אף פעם לא ידעתי על שבאמת קרה לה, ולא שאלתי שאלות
מיותרות. ההורים שלה אף פעם יאמינו שהיא הרגה את עצמה, אחיה
ישאר עם עיניו באדמה המגואלת בדמה לנצח. אני אשב בין שיחי
הרדוף, אבכה את עצמי ואותה עד שלא יישארו לי עוד דמעות, עד
שיום אחד אחליט שהבדידות שלה כואבת לי יותר מידי, ואחתוך.




31.1.2003