"לשבת ולכתוב. חלום שהתגשם. מהרגע שעברתי לדודתי, אסרו עליי
לכתוב. ואני מרגישה שמילים נשפכות מגרוני, מתפוצצות ורק רוצות
שיכתבו אותן. אותן המילים שאני חולמת עליהן, חושבת עליהן, רואה
אותן. לכתוב היה אסור, לקרוא היה מותר, אבל רק לפני השינה. בית
שהרבה ילדים יאהבו, ואני, שנאתי מכל לבי. תעבתי כל רגע שהייתי
שם, ארבעה קירות לבנים, קרים. מיטה גדולה לילדה פצפונת כמוני,
ופרחים כל יום שישי, חדשים. אבל אוויר, אוויר צח שרק מענג כל
שניה, להרגיש פתוחה לשם שינוי, נוף מדהים, כחלום. והים שיש
ממזרח ושדה של פרחים שפורח כל אביב, מביא אווירה של שמחה
וחופשיות. ילדים לא היו הרבה, חיות, כמו תמיד, לא היה חסר.
ואני רק רוצה לכתוב. מכל הדברים שיש, מלקטוף פרחים וסתם לרוץ
בשדה, עד ל-לשחק עם הכבשים לרכוב על הסוסים ולהרגיש את האוויר
הזח שמלטף לי את השערות. חולמת, מתגעגעת הביתה, לאמא..." ילדה
קטנה, נתלשת מכל היסודות, כמו שמתואר ביומנה. עוברת למקום אחר,
מקום זר. מתחילה חיים חדשים, לומדת ללכת, לדבר, לראות, לשמוע,
להתנהג. "..ידעתי שדודה שלי אוהבת אותי," כשכותבת ביומנה" גם
אם היא לא מראה את זה. משפחה זו משפחה, כמו שאמי הייתה אומרת,
ולא משנה כמה המצב גרוע, הם תמיד יהיו שם. אמא שלי הייתה בן
אדם חכם. לעומת כל שאר בני האדם שהכרתי, היא הבנאדם היחיד
שאיכשהו הצליחה לגרום לאנשים לחייך, שמחת חיים שכזו. לב טהור
נטול עצב ודמעות. כשאני ראיתי את אמי בוכה לראשונה, זה היה
בחורף שלג, לבן בוהק. קור אימים, אך חמים. נותן תחושה של כפר
גם אם אתה באמצע העיר. אבי ברח, והשאיר אותה איתי, לבד. הבית
היה לנו, אך עבודה ומזון, הייתה בעיה. בגיל 4 בערך, זה קרה.
אני שיחקתי עם הבובה היחידה שהייתה לי, לוטם, קראתי לה. שיחקתי
בחדר, כשאני שומעת את אמי נופלת לקרקע, רצה לסלון ורואה אותה
שם, יושבת המומה, מחזיקה בפתק עם מחיקות,ועם דמעות. היא לא
בכתה בהתחלה, כשהפלתי את לוטם מבהלה, שבכל זאת יש לילדה בת 4
שרואה את אמא שלה מתמוטטת בפעם הראשונה," למדה להכיר אותה
כבנאדם חזק כבנאדם שיכול לעזור לא משנה מה, כבנאדם שאני תמיד
אוכל לפנות אליו," דמעה ראשונה שזלגה מעיניה הכחולות המהפנטות.
ולי משתקף האור שיש מבחוץ, העצב שיש בעיניה, והכאב שיש לי
מבהלה."רואים ילדה קטנה עומדת מטרים אחדים מאמא שבוכה בכי
תמרורים. בכי שרק מלאכים יבכו, ושהשלג יורד מבחוץ, והרוח הקרה
שמלטפת אותה, האש שנעלמה באח. " אני רוצה לחבק את אמא, והיא
בוכה." ילדה שרוצה חיוך, שסומכת על הבנאדם שאיכזב אותה בפעם
הראשונה. "הסתדרנו שנתיים מעולה, אמי מצאה עבודה שפרנסה את
שתינו. סבא וסבתא הם עזרה גדולה, עד שסבא שלי קיבל התקף,
ונפטר. אמי קיבלה את זה קשה יותר משיכולת להאמין. אני ראיתי
אותה בוכה פעם אחת, וגם אז זה היה הלם בשבילי. אבל היא לא
בכתה, היא השאירה את הדמעות עמוק בלב, בלב הנטול דמעות ועצב
הפך בין לילה ללב שחולם על לשפוך את הדמעות שלו כמו נחל של
מלאכים, כמו הגשם שיורד בלילה חורף קר. משתקף בשמיים, ומביא
ניצוצות של אושר, שטבעו בתוך העצב.  נשארה חזקה בשביל להשאיר
את סבתי חזקה. שתיהן היו צלב שהיה קשה להפריד, שתיהן היו ביחד
חומה שאי אפשר להפיל, אשלייה של רגע, וגשם דמעות לא יפילו. והם
ביחד, נשארו, שנה. ואני? אני ילדה בת 5 שלמדה לאכול לבד
להתגונן לבד, ולעזור לאמי וסבתי. אלא לא חיים קלים פה בעיר,
אמי הייתה בעבודה מזריחת השמש ועד שקיעתה, ואני לבד בבית עם
סבתי, מנגבת לה את הדמעות שזולגות מהעיניים שעוד יסגרו,
לתמיד."
" סבתי גם נפטרה מלב שבור, געגועים שאין עליהם מחיר. ואני ואמי
חזרנו להתחלה.
יומולדת 6 לא כייף במיוחד, לאמי ולי אין  הרבה. לי אין  חברים
רק בגלל שאני לא הולכת לבית ספר, או לא יוצאת הרבה למחוץ הבית.
אמי הייתה הרוסה. ואני נהרסתי יחד איתה, כמו אמא שלי הולכת
בעקבות החושך, והאור שנעלם יותר ויותר בעורפי. כשאני נעצרת
ונוטשת את אמא שלי, מסתובבת ומגלה, כי מאוחר מדי. האור כבר
נעלם, ואני תקועה בתוך הנצח. ואז יד שמושיטה לעזרה באה, דמות
גדולה ובוהקת. ואני מתפתה לרעיון ונותנת להם להוביל, לאור,
בחזרה, הביתה.
נכנסתי לבועה, כדור בדולח שאם יתנדנד יתנפץ לחתיכות, ואני אצא
לעולם. האוויר הצח יתפזר לכולם, ואני כבר לא אהיה כבולה, עם
חוקים. אני אהיה בתוך הנצח של עצמי. בלי שום רגע למחשבה רצה
אני לעבר האור, מריצה סרט דמיוני, שלי ושל אמא ביחד. אך עמוק
בלב יודעת, כי אמא כבולה בתוך האופל ואני כבר לא אקבל אותה
בחזרה. חולמת על עננים, קשת בענן פרחים ופרפרים, בדיוק כמו אצל
דודתי. רק דבר אחד חסר, אמא. כל כך רציתי יומן, משהו אחד שאוכל
לשפוך את רגשותי , מין באר, של עצב, שמחה, כעס, וכל הרגשות
למיניהם. מדקלמת שורות מהדמיון של עצמי, מדמיינת שהנני כותבת
אותם. חושבת שמא דודתי תכנע לילדה כמוני, ותתן לי את הדבר שכי
השתוקקתי אליו באותו הזמן. משהו שאף פעם לא קיבלתי. בלילה הזה,
גשם זלעפות יורד בחוץ, שומעת את הרוח שורקת את שם אמי. עולה
לעליית הגג, המקום בו יכולתי לדקלם שורות ושורות, בלי שום
הפרעה. אני עצמי ואנוכי שם, בלי איש. באותו לילה עליתי, החלון
היה פרוץ. הרגשתי חור בלב. חושך, דמעות של אלוהים שמלטפות לי
את הפנים, דרך החלון נכנסו הן." רגע של מחשבה, רגע הכי ארוך
שהיה. שאהבה שם לא נראית אהבה בכלל. והשנאה שם קרובה למוות כמו
שעור קרוב לבשר. וילדה קטנה, עם מחשבות על עתיד, מוצפת בדמעות
של אנשים שאיבדה. מוצפת במחשבות, ובתקוות, איננה יודעת מה
לעשות, כבולה בתוך הבלגאן של עצמה. בלגאן שלא היא עשתה, אלא
קרוביה. שכל מה שחפצו זה שקט ושלווה בשביל אהובתם, ועם זאת,
גררו אותה לתוך דיכאון סמיך, דיכאון טובעני. ושהיא שוקעת בתוכו
ללא רחמים. והידיים שנכנסות להצילה נבלעות בתוך הכאב והשנאה
שבנו. 6 שנים אין זה זמן רב לילדה להבין דברים. ובכל זאת היא
הבינה את תורות החיים. מאמינה היא שבתור ילדים כולם מבינים את
הכל, וכשמתבגרים שוכחים ומתחילם ללמוד. ובגלל זה ילדים הם בני
אדם רגישים, ובגלל זה כדאי לשמור עליהם. ללמד אין צורך, רק
לכוון." ואני אוהבת את עצמי יותר מתמיד נדבקת לאחת והיחידה,
אני. שום מתחזים ושום רוחות לא יפילו את החומה שיש מסביבי.
המגן שבניתי עם מעט השנים שלי. למדתי להכיר את הכאב יותר מבני
30. מבינה יותר מאנשים מבוגרים שמדברים רק מילים מילים מילים
כמו החול שיש על שפת הים. כה רבות המילים, וכה משמעותיות, אך
לא מספיק עמוקות. קשה להתחבר וקשה להבין. קשה להשתמש בהם לטוב,
או לרע.
יוצאת מרגע המחשבה, ההזייה שנכנסתי אליה כה בכוח, ובעוצמה.
יוצאת למציאות, האמת שטופחת לי על הפנים. רואה הכל לאט, מבינה
כל כך מהר. ודודתי שצועקת מלמטה." רצה כסערה מעליית הגג,
שוכחת...

"ירדתי למטה, ארוחת ערב חמה וטעימה הונחה על השולחן, מנסה בכל
הנימוס לדחות אותה. ודודתי מכריחה לשבת.משתדלת לסיים מהר ככל
האפשר בשביל לעלות, שפתאום נפל עליי הזיכרון.נבהלתי ונפלתי על
הרצפה". והיא עולה מהרצפה, אומרת כי שכחה משהו, ורצה למעלה.
החלון היה פתוח וזה מזמן עף. חזרה ללא הצלחה למטה. כשהעיניים
נועצות סכינים בוהות בה. והעיניים שמרחמות, מסתכלות ושואלות
"איך העיזה?" חוזרת ומתיישבת ליד השולחן, כמו ילדה טובה.
ובינתיים זה עף ונרטב, בין השדות לנהרות, החיות והעצים. נתקע,
בבנאדם. שיער שחור ועיניים מהפנטות, רטוב עד העצמות.
שפתיים מלאות, לחיים עגולות, דורשות נשיקה. גבוהה. עיניים
שמראות מפלים של דמעות. עצוב הוא. מחזיק את זה, וקורא. מה היה
כתוב באותו דבר איש אינו יודע, ואני רק מעיזה לנחש, וגם אז
נכבשת לשוני בפחד. מוצאת אני קרבה גדולה לאותה ילדה. אותה ילדה
שלא חיה הרבה, חיים מרתקים היו לה. ויומן שבכל זאת העיזה
להחזיק. ומה עלה בגורלה של אותה ילדה?