ישעיהו נפטר יום אחד. אף אחד לא זוכר מה הוא עשה באותו היום,
וכך גם היה עם ישעיהו אלמלא הוא נפטר באותו יום. הוא היה בן 75
במותו, אבל הוא לא סיפר את זה לאף אחד. אף אחד לא שאל.
שבוע לפני שישעיהו נפטר הוא ישב ונימנם לו. הוא סיכם את חייו
וכל מאורע חשוב שקרה בהם. הוא נזכר ביום חתונתו, ביום הולדת
ילדיו ובעוד כמה מאורעות אשר נחשבים ציוני דרך בחיים, לא משנה
של מי, ותועדו מכל כיוון אפשרי. ולבסוף, הוא סיכם שכל האירועים
הללו שהוא היה צריך להתלהב מהם, לא הסבו לו אושר כה רב כמו
שקרה לפני 70 שנה.
למען האמת אלו היו 72 שנים, אך גילו של ישעיהו לא היה ממש
משנה. ישעיהו היה פעוט בן 3 בקירוב. הוא יודע את גילו אך ורק
בגלל שהוריו סיפרו לו. הוא גם לא זכר היכן הוא היה, וזה נדיר
שילד בן 3 יזכור זאת. הוא לא זוכר באילו נסיבות המעשה קרה, אך
הוא זוכר כאשר הוא נגס באותו קוביית שוקולד לבן עם עוגיות
בפנים הוא הרגיש הרגשת אושר עילאית שהוא לא חש אף פעם בכל
חייו. דם זרם בחוזקה בעורקיו ולשונו התפתלה בתוך פיו, אשר בו
הוא לא הרגיש תחושה כלל. הוא לקח עוד קובייה, והכניס שוב.
עיניו נעצמו אוטומטית. הוא הרגיש את ההרגשה הייחודית הזאת רק
אז, ולא בשום תקופה אחרת. לא ביום חתונתו, לא בהולדת ילדיו.
וכך זה נגמר, ומעולם לא חזר.

בעקבות אותו מקרה של אושר, בא עוד אחד. לא ניתן לקרוא למקרה
הזה אושר, כי ישעיהו היה באותו רגע הרבה פחות מאושר מאשר ביום
חתונתו או ביום הולדת ילדיו. אז אולי ניתן לקרוא לכך פרה-אושר.
אם מתייחסים אל זה כך, הפרה-אושר הזה היה עילאי יותר מכל
פרה-אושר אחר. אפילו לא לפני יום חתונתו, או הולדת ילדיו.
הוא היה אז בן 36, וידעו אז את גילו. נהגו לקרוא לו ולאישתו
זוג צעיר. הייתה להם בת בת 3, ותינוק קטן בן חודשיים. הם היו
בטיול בצפון כנראה, בצימר, אך הוא לא זוכר זאת ממש טוב. זה הרי
נדיר שבן 75 יזכור באיזה טיול הוא היה לפני 30 שנה.
בערך בשמונה בערב הוא יצא מהצימר, בטענה שהוא הולך לנשום אוויר
צח. אך במקום זאת, הוא נסע למפעל של עלית, לחיפוש אותו שוקולד
לבן עם עוגיות שהסב לו הרגשת אושר עצומה. כאשר הוא הגיע לשם,
הוא שמח לגלות שהם אכן מייצרים את אותו שוקולד לבן עם עוגיות.
ושם, אז, הוא הרגיש את הרגשת הפרה-אושר האדירה הזאת. דם זרם
בחוזקה בעורקיו ולשונו התפתלה בתוך פיו, בניסיון להיזכר באותו
טעם מופלא.
הוא טעם את השוקולד הזה. וזה לא היה הוא.
בעלית אמרו שכבר החברה לא מייצרת את השוקולד עליו הוא דיבר.
אכזבה כזו הוא מעולם לא הרגיש, לא ביום חתונתו ולא בהולדת
ילדיו.