"ורד. ורד. ורד." -
אנס הוא את שפתיו, המבקשות
להיפער בריפיון חושק,
להיאסף בכדי להגות הברות שמה.
והיא ידעה, מיד למשמע העיצורים - עיצורי שמה הנהגים בקושי,
כי תהא אנוסה לאסוף
את רסיסי הזוהר שנתפזרו באי-סדר על יצועיו
יחד עם אבריה ולכנסם בקצה מיטתו.
לשבריר נצח נמזגו שם עולמותיהם לתנועה אחת, מופלאת,
דהומה,
רוטטת באלפי ניסיונות זעירים לכבוש ובו בזמן לקיים את
עוצמתה היצרית, השוטפת, השלמה.
ברגע שלאחר ובשארית אינסוף הליל ההוא,
ניקוו הם אל פינותיהם חזרה,
כומסים בגופם הנרגש את הבוהק שנפרס להרף, לשווא?

(ראש השנה התשס"ג)