"מייחסים לשפיות חשיבות רבה מידי",
אמרתי.
"דווקא יש בית חולים פסיכיאטרי נהדר בבאר שבע",
היא אמרה.
"אולי עוד תהיה לי הזדמנות לשפוט בעצמי",
אמרתי.
טוב, לא אמרתי.
חשבתי.
"זה לא מתגלגל ברחובות, אתה יודע",
חשבתי.
פעם גם אמרתי.
לך.
אתה זוכר בכלל?
זה היה מזמן.
בימים שהדופק שלך היה בכף ידי
בבית החזה
במפשעה
ת-טם--ת-טם--ת-טם
מכתיב לי קצב תפילתי:
שיר אהבה לדודי -
דדי אהבה לשוררי -
"אמונה, בת ישראל יקרה שלי, אמונה,
פרק תהילים ביום, ישתבח שמו,
לידה בלי ציר הוא יתן לך".
"אם רק היה יודע - ואני נידה"
נידה!
נידה!
בטומאתי עיברני אל נקמות
וציר -
וציר -
הפילוח -
רק כדי להפיל אותך:
כחולה וקרה ובת בלי צלם,
מילאת חודשים רבים כרסי,
מכאובי התהוותך מציית רחמי
חשקתי בין שיניי
וקראתיך "תקווה".
מתגלגלת ברחובותיך, מתפלשת שכולה אצל מפתנך -
אולי תאספני -
כי אל רחמים אתה,
זאת ידעתי
לא באמונה
לא בתקווה
בפעימתך.

(26.01.2003)