תחושה ראשונה:
מלכודת.

לברוח.

ועיניי משוטטות, מזהות שמלה תלוייה על קולב,
גדומה ובוערת בשוליה
ולצידה -מה?

דמות בתלבושת קו קלוקס קלאן
ניצבת,
לא, לא -
עומדת, בכתפיים שמוטות,
ספק מחבקת את עצמה,
ובחורי עיניה - מה?

אימה?

התרסה?

ואולי דווקא המבט שמסתכל
אך רואה רק פנימה,
ואולי אף לא שם,
ואולי,
אולי אני מבינה,
מה נפלא הוא הריקוד,
בו מחוללת הדמות הלבנה,
זו הדאייה של הנשמה,
שכבר לא באמת כלואה,
כאן, בחדר מותה,
ובאין המקום הערפילי,
בו קרירות הטיפות וצלולות,
שוב לא תבוא באפה
מתקתקות הכסס שבבשרה
ובאין המקום האוורירי
בו הכל ולא כלום אפשרי
שוב לא יכו באזניה
תופי הדליקה,
שאת פישרה לא ידעה,

ועיניי משוטטות,
ואצבעותי מבקשות למשש
את יריעת הפלסטיק השקופה,
העוטפת(?)את הצחורה
ביחד עם שמלתה
ו-
לא, לא למשש,
ל ק ר ו ע.
ובהרף אחרון,
אולי,
לשחרר את העלובה,
הנטועה לתוך אסונה
כן,
כן,
לשחרר,
ולהמיר את הדאיה השקטה
בריקוד סוער, ונושם, ורוקע, ונוגע, ומתנשף וגואה
משמחה.


(ולא אמרתי מאום, על האור, המיטיב כה להסתיר,
ולא דיברתי על הקרקע
מרובבת הקרעים, ואולי קפלים,
של מסיכות שהיו? של בגדים שנתלשו?
ועל החשיכה שבעומק התמונה - מה?
ועל שכבות השקט שבין הצרחה -  ?)



בעקבות http://stage.co.il/Stories/170739

010203