פעם ישבתי במסעדת פועלים בנתניה והם הגישו שם רביולי במילוי
כבד, עם רוטב של דם! פשוט שפכו מעל החרא הזה דם. ולכבד היה טעם
שונה מכבד אווז, או עוף, או בקר, או כל כבד שניתן להשיג
באטליז. בנאדם...

"אם הייתי שם במקרר אוכל לפני חודש", אמר לי דייב, "ועכשיו
הייתי רעב, והייתי מוציא את האוכל ואוכל אותו, האוכל לא היה
מתנגד, נכון?"
"אל תשווה אוכל לבחורה", אמרתי.

השטן ישב בחדרו שברחוב שונצינו. הוא החזיק טלפון וצעק "מה זאת
אומרת אין מספיק ספרות? לא, אני לא מוכן להתפשר.
רציתי 1 800 666. כסף לא מהווה עניין. מותק, לא עזרת לי בכלל.
לא רוצה תא קולי! יום טוב".
לחדר נכנס גבר "פה מוכרים את הנשמה?"
השטן זרק לכיוונו דף נייר. "תמלא פרטים אישיים".
הגבר הוציא עט ורשם "בנארי גלעד"

סיפור קצר מאוד על הסתברות נמוכה.
בבית הספר רבין בחולון שמחה והתלולה, כל הילדים תולים קישוטים
לרגל טקס סיום השנה. דרך אגב, לכל הבנים בבית הספר קוראים
חיים, ולכל הבנות בבית הספר קוראים גם חיים.

שפכתי חלב לקערת דגני הבוקר שלי, הפעם בחרתי בדגנים הבריאים
יותר, אלו עם הצימוקים והשקדים. לפתע נעמדו שיערות באימה, אחד
הצימוקים החל להטיח בי שקדים בעודו שר "רוצה קרמבו חומוס ומוס
אשכי ג'מוס".

הגבר השמן הפליט צרחה שהרעידה את כל אזור הבורסה.
"מצטער אדוני", אמר הקוקסינל, "הייתי בטוח שאמרת זית".

הנערה שישבה מאחורי השתעלה, הדלקתי סיגריה נוספת. לבמה עלתה
קבוצה חדשה והחלה בסדרת מערכונים שהצחיקו את הקהל. הבטתי
בהזמנה וגיחכתי. החזרתי את מבטי אל הבמה. מי היה מאמין שלעיזים
יהיה חוש הומור.

הצצתי לכיוון המטבח. שני נערים במדים זהים חבטו בכלב זאב. "אתה
רוצה להגדיל את הארוחה?", שאל אותי הקופאי.

החללית הופיעה על גג אחד הבניינים במרכז הסחר העולמי בניו
יורק. "אתה בטוח שזה כאן?" שאל התייר השמן. "100 אחוז", אמר
הטייס, "בעוד כמה דקות המטוס יגיע".
הטייס הוציא כריך מתיקו, על מדיו התנוסס הסלוגן "הכל יחסי,
תיירות במימד הזמן לגבר ולאשה".