עצי המחט הזדקרו לרקיע כשואפים לקבל את מנת חלקם מהשמש. הם
מילאו את הנוף הנשקף מחלונו של הענק, והיו כדוקרים את כחול
השמים, מותירים חריצים לאין קץ. הענק לא שאב ממראה אצילי זה
מאומה. שקוע היה באותו בוקר חמים - קרני השמש ליטפו משפחת
ארנבים תחת ביתו - בתיבת העץ שהיתה מונחת על שולחנו.

בלילה הקודם פסע לרוחבו של היער, צעדיו המפלצתיים הטילו אימה
בקרב שוכני העצים, אף הזקנים שבהם לא זכרו רעידות מעוררי חלחלה
שכאלו. נהנה מטיולו באוויר הליל הקריר, גמר אומר הענק בליבו כי
ידבוק במנהג הטרי - יציאה אל היער בתום ארוחת הערב. את הרהוריו
קטע המפגש בין רגלו - נעולה היתה בקליפת עץ שאליה נכרך גבעול
עבה - לבין אותו מכשול שברא השטן.

עם עצירתו הביט הענק בקופסת העץ המונחת תחתיו. עשויה היתה בידי
נגר אנושי על פי שלמותה ודיוק מסמרי הפלדה שחיברוה יחדיו;
גודלה כגודל סנאי. אסף אותה אל חיקו והניחה על שולחן האוכל
בביתו.

משישב מול התיבה נזכר בממצאו האחרון שליקט ביער, קופסת פח
זעירה. אחרי שלמד הענק מנסיון העבר לא להחפז בפתיחתה של מציאה
עדינה - פיסת פח חסרת צורה המדיפה ריח מבחיל נותרה משגיאתו
הקודמת - החליט להניח לתיבה עד הבוקר.

שנתו לא באה ללא ייסורים, פעמיים זנח את מיטתו לשם הצצה נוספת
בחפץ שהדיר את מנוחתו. עצר בעצמו בקושי רב מלאחוז בו ולטלטלו;
כשם שגופו היה ענקי, כך גם סקרנותו, אך אם זאת השכיל להתאפק
ולבסוף כשעלה למיטה בפעם השלישית, הגיע הקץ לערנותו.

כעת הניח את עיניו על התיבה, שהוארה כראוי בידי החמה. אף כי
השתוקק לכך, לא נחפז לפותחה. אם שרד את הלילה הנורא, הרי דקות
מעטות - זמן בישול ואכילת ארוחת הבוקר, שכן פתיחת תיבה לא
תבוצע כהלכה על קיבה ריקה - לא יחסלוהו.

קם אפוא הענק למלא את הסיר בדייסה, על מנת למלא את כרסו טרם
גילוי הנסתר. בעודו מערבב את ארוחתו אשר מתחממת באש זרדים,
ניתז לפתע חלק מן התערובת על ידו. נתחרד הענק והניף את ידו
הרחק ממקור הכאב, ובהיסח הדעת פגע בתיבה היקרה לליבו, והפילה
על רצפת החדר.

ריח מוכר התעלה על ניחוחות הבישול.