פואמה בפרוזה עפ"י חלום שלי.
ביום גשום וקר, כמדומני היה זה יומו השלישי של חודש פברואר,
הלכתי ברחובות הריקים, המרוצפים בשלוליות
שעליהן מרצדים אורות הפנסים.
בחנתי את אותם אורות, כשבראשי מהדהדת אותה מסקנה
"מה הטעם באלה, שכן אני היחיד ההולך ברחוב".
לכשהמשכתי ללכת, ראיתי מולי אחוזה, לבנה, יפה
ומלאת קורי עכביש.
קר היה חי והחלטתי להתדפק על דלתה של זו.
פתחה את הדלת אשה יפה, עורה צחור ושערה שחור
עטופה בתכריכי משי אדום, כדם על פני השלג.
ללא מלים, סרה מדרכי על מנת שאכנס
ולכשהתיישבתי על כורסאת העור שלה
התיישבה מולי, על כסא, ודמעות בעיניה.
שאלתיה "מה לך כי תבכי?"
שוב, ללא מלים, רכנה על כתפי ופרצה בנהי
ובאותו שבריר שנייה, נחה עלי ההבנה
מדוע לא הלך אף אחד ברחוב.
כל מה שיכלתי לחשוב היה "במה זכיתי? מדוע אני? מדוע כתפי?"
בעוד היא שוטפה אותי בדמעות של דם. |