ממרפסת ביתו הצופה לים נפלו טיפות השלג שנמס.
השמש שזרחה לפתע הפתיעה את השלג ופגעה בו ללא רחם, מותירה אותו
כשלולית מים קרים. משמידה כל זכר ליופי הלבן של הלילה ההוא
שלעולם (כך נדמה) לא יחזור.
כשלבסוף החליט לצאת מצא את הכפפות ליד הדלת ובתוכן פתק קטן
בכתב נאה וצפוף.
הוא קרא, חייך ויצא לחצר עם הגרזן בידו.
בשאיפה עמוקה מילא את ראותיו אויר קר ורטוב, מריח את האדמה
ומלח הים מתערבבים ויוצרים את הריח שתמיד ציפה לו. הוא שמח
לשוב לרגע לזיכרונות הרחוקים ההם, עם שמיים אפורים זרועי איים
כחולים, כמו חורים בחומת המגן שבין שמש לאדם.
הגרזן נח לצידו בעוד התיישב על הספסל. הדליק סיגריה ונשף עשן
סמיך. הוא לא הצליח להיזכר מדוע התחיל לעשן, אבל מה שבטוח -
עכשיו נהנה מכך כמו שלא נהנה מזה עשרים שנה לפחות.
עשרים שנים. לא להאמין שעבר כל כך הרבה זמן מאז.... מאז
הזיכרונות ההם.
כל שלג ראשון היה חוזר למחוזות רחוקים, למראות משונים, לאנשים
טובים ותקופה שעברה מהר מדיי.
אלמלא היה עצלן אולי היה מחפש אותם, אבל למה שירצו לראותו
עכשיו?
לפעמים היה נדמה שהוא רואה אותם מגיעים לביתו. עולים במעלה
השביל בין העצים הזקנים המכסים את האבנים האפורות, צוחקים
למראה הבית ומברכים לשלום את הפסל המונח בגינה.
אחר כך היו נכנסים פנימה ומחממים את הידיים מול האח, שותים קפה
חם (חלקם תה) מדברים ומחליפים תמונות, מכתבים, שירים, סיפורים
והחדר היה מתמלא שיחת אדם.
וכשהיו עוזבים היו מתחבקים ולוחצים יד בחוזקה ונפרדים בידיעה
שישובו ויפגשו בקרוב, ויהיו יחדיו כמו אז בתקופה ההיא...
הגרזן הקר מאזין לשיחות, ממתין לרגע בו יקרא לעבודה. הוא לא
עונה, רק מחכה.
לא מספר או מחליף מכתבים עם אף אחד.
ולבסוף קם וניגש לערמת הגזעים, לוקח אחד וקורא לגרזן, וזה עושה
עבודתו נאמנה, ללא תלונות.
ערמת הגזעים החצויים כבדה, אבל הוא מגיע למפתן דלתו ומניח
אותם.
ואולי ילך לטיול?  לא, קר מדיי. אין כמעט שלג, הכל נמס.

הוא ניגש למטבח ופתח את המגירה העליונה
על השולחן מכתבים מהבוקר
קול נקישה נשמע
בראש הערימה מכתב לבן עם בול צבעוני
רק הגרזן שומע
על המעטפה נכתבה כתובתו בקטן
הקנה מונח במקומו
בשורת הנמען נכתב רק: "לכבוד גברת מ.."
לחיצה.
הגרזן נותר מאזין לשקט הנורא.