רשרוש העלים ברוח הקפיץ אותו משנתו.  חורף.
עיניו התרגלו לאיטן לאור היום העולה מן המזרח, וציירו בפניו
תמונה מוכרת- חלון עם וילון אדום, ברוש ניצב בצידו הימני
וצמרתו בוהקת משלג הלילה שעבר. המזח המתפורר נראה כשביל הכניסה
לגן העדן השקוף של האגם הקפוא, מכוסה בשלג הטהור הזה.  
חורף.
מעט האש שנותרה לה בגחלים רקדה לה בעליצות, ריח העץ השרוף נמהל
בריח הקפה שהכין בפינג'אן. רצפת העץ החורקת תחת משקלו וחלוק
הפלאנל שלגופו היו בין התענוגות הגדולים ביותר של חייו.
חורף.
במיטתו היו פזורים תלתלים שחורים וארוכים, יד ענוגה על כרית
ויד שניה נחבאת תחת גופה הלוהט. עורה הבהיק בנצנוץ דק כשפתח את
דלת החדר עם מגש בידו - רומנטיקה של בוקר.
נשיקה קלה וחיכוך לחיים, בוקר טוב הדדי ונשיקונת נוספת. הנימוס
המתקתק שלהם הצחיק אותם והם חזרו עליו כמעט כל בוקר.
ואחרי הארוחה הקלה קמים.
היא מתקלחת בעוד הוא מתגלח. הוא מתלבש בעוד היא מתאפרת.
וכשהוא כבר ישוב לשולחן עגול עם עיתון וקפה נוסף, היא נפרדת
ממנו לשלום ויוצאת לעבודתה.

מיד לאחר צאתה הוא נחפז ממקומו ומתחיל במלאכה.  היום זה היום.
אין זמן - החוצה עם הגרזן לחטוב עוד עצים, לערום אותם, לסדר את
המיטות, לנקות קצת את הבית, כלים לשטוף. הכל צריך להיות מושלם
דווקא היום. במיוחד היום.
ולקטוף כמה פרחים ולשים באגרטל יפה ולפזר קצת ריח טוב בבית.
הכל צריך להיות מוכן.  היום זה היום.

ולאחר מכן לבש מעילו הלבן ויצא לחצר, ירד למזח ונעמד על קצהו.


ושלף את אקדחו
וירה
ופגע
ונפל.

כי היום זה היום שלה.
רק שלה.