שלום. שמי לילך, ואני הייתי רוצה לספר לכם סיפור מופלא על משהו
שקרה לי.
תמיד הייתי ילדה ביישנית. אחת כזו, שקטה, שמתחילה לגמגם כשהיא
צריכה להקריא תשובות בשיעור, שמפחדת לצאת עם בגדים נועזים, עם
כתב יד פצפון ועיניים מושפלות באופן תמידי.
לא היו לזה סיבות מיוחדות- הייתי, או לפחות נחשבתי, לילדה
חכמה, נחמדה, טובת לב וגם לא מכוערת במיוחד. נכון שהייתי מאוד
קטנה, נמוכה, צנומה ושטוחה כמו קרש עד גיל 14 בערך, אבל היו לי
כמה חברות טובות וכמה ידידים טובים.
למדתי בפנימייה מיוחדת לילדים מוכשרים- הכיתה שלנו נקראה
"מוגברת" והכיתה המקבילה נקראה כיתה "אתגרית", אבל בפועל לא
היתה לזה שום משמעות. שתי הכיתות היו בדיוק אותו דבר מבחינת
רמת הלימוד, ושתי הכיתות גם היו מאוד קטנות- בסך הכל 20
תלמידים בכל כיתה, ושתי הכיתות הסתדרו יפה מאוד ביחד.
בקיצור, הסיפור שלי התחיל כשהתחלתי את כיתה ט'. כרגיל, בחדר
שבו גרתי גרו אני ולירון מהכיתה שלי, ועוד שתי בנות
מה"אתגרית"- לי ואורנית. אבל בחדר של הידיד הכי טוב שלי, אדם,
הוחלפו שאר הבנים- עכשיו גרו איתו עמית מהכיתה שלי,
ומה"אתגרית" גרו איתו אורן ויהב. ידעתי שאני אבלה הרבה זמן
בחדר של אדם השנה.
וזו באמת נקודת הפתיחה של הסיפור שלי- הייתי בחדר של אדם(כבר
עברו חודשיים מתחילת הלימודים) דיברנו במשך הרבה זמן, עד שיהב
החליט להצטרף אלינו וישר העלה נושא כאוב לשיחה- בנות ביישניות.
הוא סיפר לנו על כמה שרינת מהכיתה שלו מצחיקה אותו כשהיא
מגמגמת בשיעור ומפחדת לפתוח את הפה, ובדיוק כשלא יכולתי לשמוע
אותו יותר, ורציתי להסתלק משם, הוא אמר, כל כך בבוטות שהרגשתי
כאילו משייפים לי את הלב בנייר לטש- "גם את כזו, לילך, בגלל זה
אנשים מתרחקים ממך. את צריכה להשתנות". זה השאיר אותי עם תגובה
תקועה בגרון, והייתי חייבת לענות לו: "אם אתה בטוח שזה כל כך
קל, אולי נעשה הסכם- במשך שבועיים ננסה להשתנות קצת, ואחר כך
נהיה שנינו קצת שונים- אני אהיה פחות ביישנית ואתה תהיה קצת
יותר רגיש. נראה למי משנינו יהיה יותר קל"

כך גיליתי, שהלשון שלי יכולה לסבך אותי בצרות, גם אם אני בן
אדם שקט.

עברו 13 ימים, שבהם ניסיתי להשתנות, וזה כמעט הצליח- אבל
לפעמים כמעט זה באמת פחות מכלום. לא הרגשתי שאני מסוגלת לעמוד
מול אנשים ולפתוח את הפה יותר חזק מקודם, לא הרגשתי שאני יכולה
ללבוש שמלה צמודה למסיבת החורף המסורתית שמתקיימת כל שנה באמצע
דצמבר. אבל ידעתי, איך שהוא, שאני אצליח. לא ידעתי כמה יהב
מתקדם במשימה שלו, ולמען האמת גם לא חשבתי על זה- פשוט הייתי
עסוקה מדי.
ואז, בלילה בין היום ה-13 ליום ה-14, קרה הדבר המשונה ביותר
שהיה יכול לקרות- אני לא יודעת אם זה היה מלאך, התגלות אלוהית,
פיה או קוסם, אבל אני בטוחה שהוא באמת היה שם ובאמת כישף
אותי.
אין לי מושג איך זה קרה- אני יודעת שלילך הלכה לישון, קמה
בבוקר, חייכה אל לירון ופשוט התחילה לצחוק צחוק עליז, חזק
ומתגלגל, שהדביק את לירון המתוקה שלי, שמייד עלתה למיטה שלי
וחבקה אותי.
אתם יכולים לא להאמין- אבל פשוט קיבלתי מתנה מישות על טבעית!

אחרי הלימודים- אתם יכולים לנחש בעצמכם מה קרה כשרומינה, המורה
להיסטוריה, בקשה ממני להקריא את שיעורי הבית- הלכתי לחדר של
אדם ההמום והמקסים שלי, שעוד היה בהלם מלילך החדשה שהפציעה
לחייו, כדי לבדוק מה קורה עם יהב. יהב, בדיוק כמוני, הצליח
מצוין במשימתו- הוא הרגיש מייד שאני שונה, וידע מה תהיה התגובה
ההולמת.
"עכשיו, כשאני קצת יותר לטעמך ואת קצת יותר לטעמי, רוצה להיות
בת הזוג שלי במסיבת החורף?" ברור שהסכמתי בשמחה. הייתי קצת
דלוקה על יהב בערך מהרגע הראשון שראיתי אותו.
המסיבה עמדה להיערך כעבור שבועיים, והייתי בהיי לחלוטין. לקחתי
את לירון ואת דנה מהכיתה שלי לקנות איתי שמלה חדשה. יצאנו
מהחנות כאשר לי הייתה שמלה שחורה ונוצצת עד אורך הברך, ללירון
(שעמדה ללכת למסיבה עם איתי מהאתגרית) חולצה חדשה וג'ינס חדש,
ולדנה (שבן הזוג שלה היה ערן מי' מוגברת) חצאית מקסי עם שסע
וחולצה צמודה בצבע סגול. לירון ואני היינו עליזות ומצחקקות,
אבל דנה, שהיתה הרבה יותר מציאותית ממני, הזהירה אותי לא לעשות
שטויות עם יהב.
"אתם ידידים ממש ממש טובים, חבל להרוס את זה". "הוא הזמין
אותי, זה צריך לומר משהו, לא?"  עניתי לה בטון מבולבל.
יומיים לפני המסיבה כבר הייתי מאוד מבולבלת. לא ידעתי אם יהב
התכוון ברצינות או שהוא רוצה ללכת איתי בתור ידידה. החלטתי
לסמוך על האינסטינקט הנשי (שלי, של דנה ושל לירון) ולקוות
לטוב.
הגעתי לאולם קצת באיחור, כי רציתי שהשיער שלי (ארוך, גולש
ובעזרתה האדיבה של מיקי מי"א אתגרית- בצבע אדום לוהט) ייראה
מושלם. יהב היה שם, וחיכה לי. הוא היה בג'ינס, מה שמאוד הפתיע
אותי. "לבשתי אותו במיוחד בשבילך" הוא אמר וצחקק. "השיער שלך
נראה מדהים" הוא הוסיף, לקח את ידי והוליך אותי לרחבת
הריקודים.
רקדתי כמו מתוך ריחוף. הייתי כל כך מאושרת שלא היה לי אכפת.
ואז פתאום נזכרתי במה שדנה אמרה לי, והבנתי שאם אני לא אברר את
האמת, כל ההסכם של יהב ושלי לא שווה כלום, והחלטתי לקחת אותו
הצידה ולבדוק.

יהב הסתכל עלי, בעיניים החומות והגדולות שלו, ואני הרגשתי שכל
הביטחון שלי מתנפץ לרסיסים. החלטתי לנצל את מה שנשאר ואמרתי
לו-
"יהב, אולי לא שמת לב, אבל אני קצת מבולבלת כבר הרבה זמן, ואני
חייבת לעצמי תשובה- הזמנת אותי בתור ידידה או שאתה חושב עלי
ברצינות?"
הוא שתק, אבל העיניים שלו דברו במקומו. חיבקתי אותו, והוא ליטף
לי את השיער.

זו היתה הדחייה המתוקה ביותר שהיתה לי בחיים.

אוקיי ככה... נכתב בחצות הליל, תוך בערך חצי שעה, והועלה
לבמה בלי הגהה ובלי כלום. נכתב בכיתה ט'. הייתי קטנה, אני
חושבת שאפשר לראות את זה