מסתכלת במראה,
ורואה איך שאני נסדקת.
זה קורה לאט,
משתלט עליי.

סדקים קטנים,
ואני מתעלמת
שוכחת, מדחיקה,
מנסה לשכוח שהם שם.

ואיך זה שדווקא כשטוב,
כשהצלחתי לאחות את הסדקים,
הכל פתאום נפתח,
ואני פשוט נשברת?

מנסה להילחם,
הכל רק לא להיכנע.
אבל הכאב הזה,
זה כמו מחלה מדבקת.

הוא לא עוזב,
הוא תמיד שם.
וזה תמיד הכל ביחד,
וזה תמיד שובר אותי.

וכשאבדה התקווה,
וכשאין אהבה,
והאופטימיות נעלמה,
אז נשארתי רק אני.

אני, עם הכאב והסדקים שלי.

11.04.01