מה עבר לי בראש? אני אגיד לך, אספר לך, בשיא הכנות, ללא בושה,
בפרטי פרטים, כן -אני אפרט לך בדיוק, אבל בדיוק, מה עבר לי
בראש.
עברו לי בראש מערבלי בטון רבים, שיירה שלמה של מערבלי בטון.
נהגים משופמים, בחליפות כחולות כאלה, מניחים יד עבה על ההגה
ושורקים לעצמם.
אני לא יודע לאן פונות פניהם של הנהגים המשופמים. מערבלי הבטון
נוסעים זה אחר זה. הם כולם נראים אותו הדבר, לכולם יש את אותה
היד העבה, עם שיערות ג'ינג'יות כאלה ושרשרת זהב שעושה רוש רוש
כשהזרוע נעה.
השיירה של מערבלי הבטון עוצרת, אני לא אמרתי לה לעצור, היא
פשוט נעצרת. הנהגים המשופמים יוצאים מתאיהם, הם קופצים מהמדרגה
השלישית.
הם כולם נוחתים בדיוק באותו שבריר השניה, רוש רוש מחריש
אוזניים מהדהד באויר. גם חברה שלי קפצה פעם מהמדרגה השלישית,
היא החליקה על עטיפה של מסטיק אורביט, מעדה אל נתיב הנסיעה
ומתה. טוב נו, היא לא מתה, אבל היא היתה יכולה, באמת שהיא היתה
יכולה, שנאתי אותה.
קשה לי לספור את הנהגים, אני הרחק הרחק מאחוריהם, יושב על
חמור.
באחד מהמערבלים יש ברבור, אני כמעט בטוח. הברבור מסתובב ומתהפך
בתוך ים אפור ועיסתי. אני מרחם על הברבור, הכנפיים שלו דבוקות
לגוף, הוא מנסה לפתוח אותן, לנוע, לעשות משהו כדי להיחלץ
מהמצב, אבל הוא לא מסוגל. הוא בסך הכל ברבור, אומנם יש לו עצם
חזה מפותחת - כדי שיוכל לעוף, אך הוא לא באותה ליגה עם הבטון,
לא באותה הליגה.
אני מחליט שעליי לקום ולעשות מעשה. אני עוזב  את שמשון לבדו
בצומת ומתחיל לרוץ לכיוון מערבלי הבטון. עובר רכב אחר רכב,
הנהגים הזהים מביטים בי בפליאה, השפם החום צהבהב שלהם מצחיק
אותי, נדמה לי שיש להם שם מריחה קטנה של חרדל. (בטח אכלו
נקניקיות בפונדק אליהו).
פתאום, ליד אחד מהמערבלים אני נתקף בתחושה נוראית, הברבור
מתפתל בכאב, הוא בוכה, בחיי שאני מצליח לשמוע אותו בוכה, כמו
ילדה קטנה שחטפה סטירה מאבא. אני מרים את מערבל הבטון מהאדמה
ומנער אותו בעדינות. הברבור נפלט שם מאיזה חור, מוטל דומם
בשלולית דייסתית וכהה.
אני מלטף את הברבור, הוא לא מפגין שום יחס כלפי. 'אתה ברבור
רע' אני אומר לו, 'ברבור רע מאד'.

השמש שוקעת ואני תימני.
בצעדים קטנים וזהירים, טרוד במחשבות, אני שם את פעמיי לכיוון
שמשון.
החמור מחכה לי בדיוק באותה הנקודה בה השארתי אותו קודם לכן.
אנו מטיילים בדרך צידית לכביש, אני חושף בפניו את דעתי לגבי
נושאים שונים, הוא לא מביע עניין רב.
תלאות הדרך מקשות עלינו, שמשון מחליט לטפס חזרה לכביש הראשי.
כמה מאות מטרים מאוחר יותר, אני מבחין ביציקת בטון ניצבת על
הקרקע.
שנינו מביטים בברבור הקפוא, אני בוכה, שמשון אוכל פרחים.
אני מנסה לנענע את הברבור, כלום לא קורה, אפילו אין רוש רוש.
בשלב הזה התחלתי להבין לאן מובילים אותי נבכי מוחי. אפילו
תכננתי כבר, מה אכתוב בפנקס הכתום:
"שרשרות משמיעות רוש רוש, ברבורים לא."
ואז פגעתי בה.

אני מודה, לא ראיתי את התמרור, היא הפתיעה אותי, אפילו לא
עצרתי.

הסתכלנו שנינו על מה שהיה פעם גברת עם סלים.
'אתה עצור' השוטר אמר לי. 'אני תימני' השבתי.