כולם אמרו לי שיש לי מחלה רצינית. אני לא ממש הבנתי על מה הם
מדברים. בשלב מסויים כבר לא יכולתי להזיז את הידיים שלי ורק
מאוחר יותר הבנתי שהן קשורות לי מאחורי הגב. ניסיתי לזוז
ולקרוע את מה שהחזיק אותן, לשווא. ישבתי בחדר לבן עם קירות
מרופדים ורצפה מרופדת ותקרה עם צוהר קטן וחשבתי. לא ידעתי ממש
איפה אני נמצאת או מה עשיתי כדי להגיע לשם.  זכרתי במעורפל
קטעים קצרים.

"אשמה." הקול הכריז. קול גבוה ולבוש שחורים. "מאסר." חלקי
מילים, חלקי משפטים. כשחושבים על זה לא ממש הייתי בחדר באותו
הרגע. אני יודעת שחשבתי על משהו שונה לחלוטין. הייתי בעבר.
לפחות הראש שלי היה שם.

בימים הראשונים פשוט לא הצלחתי לישון. אחר כך נרדמתי לדקות
מעטות כל כך כל פעם. סיוטים תקפו אותי והתעוררתי חיוורת
ומבוהלת.
התחושה אבדה. אין זמן, אין מקום, אין רע או טוב, אין טועה
וצודק. הרשע שלי הוא בחוסר האבחנה. ובדיוק כשזה היכה בי החלטתי
שעל הרשע נאסר הקיום. בין כל האנשים הנורמאליים האלה אני הייתי
שד גיהנום. אני הייתי מקור הצרות והבעיות והשנאה והמלחמות
והרעב והבצורת והרצח והאונס וכל פשעי עולם. אני הייתי שבעה
חטאים.
אז לקחתי את הסכין היפנית המעוטרת שקנו לי ליום ההולדת וחתכתי
לעצמי את פרקי הידיים.

מצאתי את עצמי שכובה על הרצפה המבהיקה בלבן. אור מטריד מהצוהר
שבתקרה כיסה את עיני. שמעתי דפיקה חזקה בדלת המתכת שכלאה אותי
ואז את השומר מבחוץ צועק: אוכל!
אז שלחתי יד דרך חור קטן בדלת והכנסתי אותו פנימה. ואכלתי
אותו.
אחרי שעה מישהו בא לאסוף את הצלחת המלאה עדיין מפתח החדר שלי.