המשחק נע במהירות,
הכדור טס מצד לצד.
כל העיניים ממוקדות בכוכב,
מתבוננות בו בהערצה.

הכוכב מלהטט, מהטל בכולם,
חלקלק כל כך. אך כך נהיים כוכבים.
שחקנים ישירים, רגישים לא נועדו להיות
כוכבים.
נועדו להיות שחקנים מחליפים,
ממתינים שהכוכב יתעייף.

הכוכב התעייף, המשחק מתנהל
בעצלתיים. "חילוף!" קורא המאמן
ומביט בשחקן המחליף בבוז.

הכוכב מחייך כשהוא עובר לידו,
מזלזל בו.

השחקן המחליף עולה על המגרש,
מנסה כמה מהלכים. אך ללא הועיל,
הקהל מחכה לכוכב.

מתבונן בינתיים בשחקן המחליף
רק למען הפגת השיעמום. ממלא
מקום בלבד, סותם חורים לא חשובים.

הכוכב קם מהספסל, מוכן לחזור למשחק.
הקהל עם עיניים בורקות, צוהל ובו-זמנית
קורא בוז לשחקן המחליף.
השחקן המחליף חוזר לספסל, מתבונן
בקנאה ובשנאה בכוכב.

עד מתי ימשיך לשחק ?!

מחליט להפסיק לשחק, לפרוש מהמשחק,
לא לפני שהודה לקהל.
מה שווה לשחק את המשחק אם אף פעם
לא יהיה הכוכב?!