הכל מתפרק, הכל קורס, סדרי עולם משתנים.
אני מרגיש כאילו כל חיי חולפים במהירות,
אך אני עומד מן הצד.
מראות, ריחות, טעמים וקולות מתנפצים עלי
אך אני מאחורי זכוכית. לא רואה, לא מריח,
לא טועם, לא שומע, לא מרגיש.

נמאס לי מהכל. נמאס לי ממסגרות,
נמאס לי ממוסכמות, נמאס לי מכבלים,
נמאס לי מאנשים רעים.

רוצה רק להרגיש, לפעול עפ"י האינסטינקט.
בלי לחשוב, בלי לתהות. כאם המגנה על ילדיה.
לקפוץ על הרימון, לגונן מהאש.

אך יותר מכל אני רוצה להיות נאהב.
נאהב, לא ע"י מישהו שקשרי דם
מחייבים אותו לאהוב. אלא ע"י מישהי
שתבחר בי, שתרצה אותי, ללא מסכות,
ללא מוסכמות, ללא גבולות.

כ"כ הרבה טעויות, כ"כ הרבה שטויות,
נראה כאילו הברזתי מכל שיעורי החיים.
כל דבר לומד על בשרי, נכווה, נפגע,
הכאב נורא כל כך, לומד לאט...

מחפש את "ספר החיים", המדריך לחיים.
משהו, משהו שיפסיק את הכאב. שיגרום לו
לא להופיע לעולם. שאלמד, שלא אטעה,
שאהיה מושלם! שאעשה הכל נכון.

יש בי כל כך הרבה אהבה עצורה.
אך האחת שהענקתי לה הכל רק
לקחה ולקחה. נגמרה האהבה...
לא נשאר לאף אחת אחרת,
נשארה רק שנאה, כעס וסלידה.