שבע פעמים רעדה ידו של ר' יעקב דומץ, שעה שקרא את
ה"קונקורדנציה ביבליורום גרמניקו-הבראיקו-גריק", ובכל פרק
נתבהלה נפשו מחדש. את המילים, בהן חלף הרעד בידו, רשם לעצמו
בדף השער, והיו המילים: צבוע, עטלף, ערפד, קימוש, חוח, שד,
נחש.
כאשר סיים, לאחר יום ומחצה,  את קריאת הספר, קיבץ את המילים
ומצא כי אינן אלא עיקרי קטע ממסכת "בבא-קמא", דף ט"ז, עמוד
אל"ף. פתח ר' יעקב דומץ את הגמרא וקרא: "דתני: צבוע זכר, לאחר
שבע שנים נעשה עטלף. עטלף, לאחר שבע שנים נעשה ערפד. ערפד...
נעשה קימוש... נעשה חוח... נעשה שד... נעשה נחש".
מתוך חמת זעם פתאומית, קרע ר' דומץ את דף השער והשליכו. אולם
עתה גדלה חרדתו שבעתיים, שכן הקרע חשף את הדף שתחתיו, ושם
ניכרה מילה אחת: "דומינוס", שכך מכנים הכמרים את הצלוב.
את הדברים האלה סיפר לנו הכומר ז'אקוב, בלובי של מלון פארק
בנתניה, לפני שובו לצרפת, מולדתו. הגענו אליו לאחר שהאדון ש.
י. (שם בדוי כמובן), הראה לנו את תצלום הספר שנתגלגל לידיו
באורח מופלא. ולמה אני נזקק לשם בדוי? ובכן, כפי שניתן לראות,
הספר הוא בעל ערך רב ביותר. הוא נתחבר ב-1677, ויצא מאז
במהדורות רבות. זו שאנו עוסקים בה כאן, היא מ-1688 (!) והודפסה
בלייפציג.
המעיין היטב יבחין כי אכן דף השער קרוע, ומתוכו מציצה המילה
"דומינוס". והעניין הזה, לפי המסורת, הוא שהביא את המארה על
משפחת יעקב דומץ לדורותיה. האדון ש.י. רכש את הספר המיוחד הזה
מעולה חדש שהביא אותו, בדרך לא דרך מרוסיה, ככל הנראה מהגנזך
של קייב, שם עבד האיש כחוקר כתבי יד. כאשר הוזמנתי לראות את
הספר, היססתי. יותר מדי אנשים הציגו בפני "אוצרות" שנתגלו
לבסוף כספרי תפילה מראשית המאה, ללא כל ערך היסטורי. ליתר
ביטחון צלצלתי לירושלים, למומחה בעל שם בהערכת יודאיקה. האיש
פסק נחרצות: "לך! תראה! תתרשם! תצלם!".
מילאתי אחר דבריו. הלכתי, ראיתי ונפעמתי: ספר עב כרס, בעובי של
17 סנטימטר (מדדתי). משקל של קילוגרמים רבים. כריכת עור דהויה,
והעיקר - הדפסה יפיפיה, שנראתה כאילו נכתבה בעט דיו, עם אותיות
דומות לפרנק-ריל.
והנה עיקר סיפור הקללה הרודפת את בני משפחת דומץ כבר שלוש מאות
שנה: ר' יעקב, שנתכנה דומ"ץ (דיין ומורה צדק), על משלח ידו של
אביו, עסק במכירת ספרי הקונקורדנציה העברית-גרמנית-יוונית. הוא
רכש ממנה מאתיים עותקים, כרוכים כולם בכריכת עור מהודרת ואלה
הגיעו לבית אביו ממש בערב יום-הכיפורים. בליל כל נדרי כרעה
אשתו ללדת את בנה השביעי והאיש היה נרגש ונפשו פזורה ועל כן
שכח לכרוע ב"מודים", בתפילת שמונה-עשרה של יום-כיפור. ורב
בית-הכנסת, שדעתו לא הייתה נוחה מהעיסוק של ר' יעקב דומץ במסחר
בספרי חוכמת הגויים, הפסיק את התפילה, הוכיח את האיש ואמר כי
כל העוסק בחוכמות אומות העולם, מביא צרה על נפשו. עם תום דבריו
קיבל ר' יעקב דומץ את ההתקף הראשון של מחלת הנפילה. למחרת
בערב, מששב לביתו, אחרי תפילת "נעילה", שבר את הצום ופנה אל
ספריו. הוא פתח את 'הקונקורדנציה ביבליורום
גרמניקו-הבראיקו-גריק' ולא פסק מקריאה, עד שסיים. ואז ארעו
הדברים שפתחנו בהם. במוצאי שמיני עצרת, בהתקף השלישי, יצאה
נשמתו.
 שבעים שנה מאוחר יותר, כך מספרים, נטרף נכדו על ידי צבוע,
ביערות בוואריה, בדרכו עם תיבת ספרים, למכירה לרוזן
פון-פיצהאגן. כעבור שלושים שנה, בנו, הוא אייזיק-מוכר-ספרים,
נפל בלילה ממרכבה, על גשר הנהר, שעה שנבהל מעטלף. יאקיל, בנו,
המשיך את מסורת אביו. כשעשה דרכו להרצוגובינה, למכור עותק של
הקונקורדנציה, לספריית סארייבו, ננשך בצווארו על ידי ערפד.
ושם, ללא קרוב ומודע, גסס כשלושה שבועות עד שהשיב את נשמתו
בייסורים גדולים.
 הבא בתור היה נחמיה, שנותרו בידיו עשרים ושמונה סדרות של
כרכי הקונקורדנציה. נחמיה הותיר את הספרים בבית המשפחה
בפרקנפורט, והחליט לעלות לפלשתינה. הוא תר את הארץ לאורכה
ולרוחבה, וראה כי הפרנסה בדוחק. על כן שלח טלגרמה, באמצעות
הקונסול הגרמני, וביקש לשלוח לו את אוצר הספרים, ממנו יוכל
למכור לבתי המנזר, כאן בפלשתינה.
 משנודע בירושלים כי בידי היהודי נחמיה מצויים ספרים ייקרי
ערך, הזמינו ראש המנזר של מר-סבא, להציג את מרכולתו. נטל נחמיה
כרך אחד, עטף אותו יפה יפה, בפשתן, שכר חמור ורכב אל נחל
קדרון. וכיוון שבן אירופה היה, לא ידע כי כל היוצא אל מדבר
יהודה, מתחייב בנפשו, אם לא יטול נאד-מים. והנה, בגבור עליו
הצמא, קטף עלה צבר, מאלה הקרויים בפי הערביים בשם "סברס". פצע
את העלה ויינק ממנו צוף. והנה ננעץ קוץ מן הצבר בלועו, ורק
למחרת מצאוהו הנזירים מת, עטוף בענן זבובים. ומשסיפרו הנזירים
לקונסול הגרמני את שאירע, כתב זה מכתב למשפחתו. וכיוון שלא ידע
לתרגם את המילה "קוץ", (שבלייפציג, קוצים איין), בדק במילון
ומצא כי קוץ הוא דרדר, או ברקן, או קימוש.
 והנה, רואים אנו, עין בעין, כי הקללה, לא נס ליחה, גם על
אדמת ארץ הקודש, תיבנה ותיכונן. בנו של נחמיה, יודי'ל, שהיה
עול ימים, בן כ"ב שנים בלבד, הגיע חיש לחוף יפו, להציל את אוצר
הספרים. אולם, חדרו השכור של נחמיה, נפרץ, והאוצר נפזר ונעלם.
רק אותו ספר יחיד, שנמצא ליד הגוויה, בנחל קדרון, ניצל על ידי
הנזירים, והם שהשיבוהו. בשנת 1915 הוביל יודי"ל את הספר יקר
הערך אל קושטא. בחאן של צור השקוהו בני עוולה במי וורדים,
ובתוך המשקה היה חוח, מאלה שהוורדים מתברכים בהם. והאיש,
כאביו, הוציא נפשו בחנק, בייסורים גדולים, בחדר האחורי של
הפונדק.
והספר? הספר נעלם.
אבל, לספר מסוג זה יש חיות משלו. כותב שורות אלה, שהה חודשיים
באותו מחוז מקולל, במהלך מלחמת לבנון, ב-1982. באחד הסיורים
בעיר צור, סיפרו לי כי על קיר המחסן  של החאן החרב, מצויה
כתובת יהודית. ביקשתי את שמעון פראג'י, שהוא פקח עתיקות,
שיצטרף אלי. עלינו על ג'יפ והגענו למקום. על הקיר, המסוייד
בתכלת דהויה, הייתה חרותה כתובת עברית באותיות עקומות: יודי"לס
קונקורדנצייע". ועוד הייתה שורה נוספת, מחוקה ומטושטשת. לעולם
לא אסלח לעצמי על שהשארתי את המצלמה למעלה, בג'אבל-בארוך.
 מכאן ואילך אין בידי מידע על קורות הספר, עד שהופיע, באופן
כל כך מופלא, בלובי של מלון פארק, בדרכו לפאריז, עם הכומר
ז'אקוב. וכיוון שה"קונקורדנציה ביבליורום
גרמניקו-הבראיקו-גריק" עומדת לעשות דרכה אל מעבר לים, אל בעלי
ממון, אספני יודאייקה, ביקשתי לספר על הספר המופלא, על אף
הקללות והמארות שנתלוו אליו. וראיתי חובה להעיר לאדון הכומר,
כי עדיין לא מלאה סאת הקללה. ימים יגידו מהו הגורל הצפון
למחזיקים בספר והיכן ימתינו להם להם האחרונים ברשימה: השד
והנחש.