קו האופק נגלה למרגלותי
הים כחול ושקט, כה יפה.
השמים כחולים, שקט מסביב,
זוגות מסתובבים מחובקים.

אנו מהלכים מחובקים,
אנשים מסתכלים, מחייכים.
כנזכרים גם הם באהוביהם,
כיצד גם הם הילכו באותו המקום.

אך הכל אשליה! אשליה מתוקה.
למראית עין הכל פסטורלי, אך
מבפנים השמים שחורים, הים שוצף
וגועש, צעקות מסביב, אנשים מתקוטטים.

אנו מהלכים, מהלכים כאדון וכלבו.
זז למשמע הפקודה, נשאר נאמן
למרות ההתעללות.
נאמן רק בשל העובדה שזהו אדונו היחיד.

מתבונן בהערצה באדונו,
אנשים צוחקים למראה הכלב
המהלך סביב אדונו בעוד הוא מכהו בעצמה.

אכן, אין מותר האדם מן הבהמה.

צליל מוכר, מתכתי, תמונה נלקחת.
תמונה של אותו יום פסטורלי.
בשני מימדים תמונה שמחה, תמונה
של אשליה מתוקה.
אך במימד הנוסף, מימד הרגש, התמונה
נשרפה. נשרפה מרוב העצב, צבועה בשחור.