אתמול המלאך השומר שלי בא לבקר אותי. המון זמן הוא לא הגיע.
אולי הוא קצת פחד ממני, כי בזמן האחרון צעקתי על הרבה אנשים,
והוא פחד שאני אצעק עליו. והמלאך השומר שלי לא אוהב כשצועקים
עליו.
הוא בא באמצע הלילה. הייתי בדיוק באמצע חלום עליך. הוא העיר
אותי, וקצת כעסתי עליו. איך הוא יכול להעיר אותי בדיוק כשאני
חולמת עליך? הוא הרי ידע שאני מתגעגעת אליך וחלומות זה כל מה
שנשאר לי ממך...הוא התנצל והרגשתי קצת מטופשת שהתרגזתי כי הרי
איך הוא יכול היה לדעת שאני חולמת עליך? נכון שהוא מלאך אבל
החלומות שלי הם שלי והוא לא יכול לדעת על מה אני חולמת...

נתתי לו לשתות שוקו, ולאכול חצי עוגיית חמאה, כמו שמלאכים
אוהבים. בעצם, אני לא בטוחה שכל המלאכים אוהבים שוקו וחצי
עוגיית חמאה, אבל הוא כן. אחרי שהוא הלך, רשמתי לעצמי בפנקס
הקטן שליד המיטה שלי, שבפעם הבאה שהוא יבוא אני אשאל אותו את
השאלה הזו.

דיברנו קצת על בית-הספר, ועל הבית. אמרתי לו שכאן ממש קשה
בלעדיך, והתחלתי לבכות. הוא חיבק אותי בעדינות. זו הייתה הפעם
הראשונה שהוא חיבק אותי מאז שאנחנו מכירים. המגע שלו היה רך
ונעים, כמו של מלאכים...פחדתי ללחוץ עליו חזק מדי, שלא יקרה לו
משהו. הוא היה כל-כך נקי וטהור ועדין, והרגשתי כל-כך אחרת
לידו...
אחר כך הוא אמר לי שזה בסדר שאני בוכה, שזה טבעי. שאלתי אותו
מאיפה מגיעות הדמעות והוא לא כל-כך ידע מה לענות לי. הוא רק
חיבק אותי שוב ואני הרגשתי הכי בטוחה שבעולם.

פתאום הוא אמר שהוא צריך ללכת. ביקשתי ממנו שישאר, אבל הוא אמר
שהוא לא יכול. הוא אמר שאם אני אצטרך משהו, הוא כבר ידע, והוא
ישתדל להגיע הכי מהר שאפשר...שאלתי אותו אם אני יכולה לבקש
בקשה אחת קטנה לפני שהוא הולך והוא חייך אלי ואמר לי שכן.
ביקשתי שישמור עליך, והוא רק אמר שהוא מצטער, אבל הוא לא יכול,
כי מלאכים לא יכולים לשמור על מלאכים אחרים, ואז הוא הלך בלי
להסביר.