נעלו אותי. תקעו אותי בתוך חדר קטן, שחור ואפל. ומסריח כאן,
מסריח מאוד. אני רוצה לצאת אבל אין לי לאן לברוח. נעלו אותי
בתוך איזה גועל נפש שמישהו המציא, עמוק עמוק בתוך החרא. נעלו
אותי, ותקעו אותי כאן, בחדר הקטן והמסריח הזה, עם עוד איזה מאה
אנשים לפחות, שאני בכלל לא מכירה ולא רוצה להכיר. בעצם לא רק
מאה, הרבה יותר. הרבה יותר אנשים גועליים ואנוכיים, שכל הרוע
נשפך מהם. עוד הרבה יותר ממאה אנשים, שאני בכלל לא מכירה, ולא
רוצה להכיר. תקעו אותי כאן, נעלו אותי. נעלו אותי עם מפתח
ששברו את השיניים שלו. ואני נשארתי תקועה כאן, בתוך הסרחון
המחליא הזה, בתוך הגועל נפש, שאי אפשר לברוח ממנו. והאנשים פה,
שתקעו אותי איתם, נושמים ונושפים את הרוע אחד של השני. ובכלל
בלי להתאמץ, אפשר לשמוע אותם, את האנשים המגעילים האלה, נהנים
מהרוע שלהם. אפשר לראות את הגועל שנוזל מהעיניים שלהם. ואם
רוצים לברוח מכל זה, אי אפשר לברוח. כי החדר שתקעו אותי בו,
החדר הקטן הזה, השחור והאפל, הוא נעול, ולמפתח שברו את כל
השיניים. ולאט לאט, בלי שאני אשים לב, הרוע הזה, של כל מאה
האנשים האחרים, או בעצם, הרבה יותר ממאה, כל הרוע הזה נדבק בי,
וממנו, כמו מהחדר המסריח הזה, שתקוע עמוק עמוק בתוך החרא, כבר
אי אפשר לברוח.