"שום דבר כבר לא יהייה אותו דבר"...
אני חוזרת על המשפט הזה כבר שנה אחר שנה והוא מקשיב לי (כמו
שהוא הבטיח) אבל הוא לא שומע אותי.
בזמן האחרון אנחנו נפגשים רק כשעצוב לי, הוא כבר לא מרגיש שום
דבר כלפי אף אחד, וכלפי במיוחד... אבל לא משנה מה הוא תמיד
יהייה שם כי אין לו ברירה - כי החיים לא הותירו לו ברירה.

הכרנו לפני ארבע שנים, זה היה במסיבה של חברה שלי. הוא בא עם
החברים שלו, הוא היה ה"מנהיג". אני זוכרת את זה- היו לו עיניים
כחולות ושיער בלונדיני, הוא הפגין כריזמטיות ובכל חיוך שלו
הופגן טוב ליבו יותר ויותר, והוא חייך הרבה!
במשך כל הערב עסקתי בהסתרת המבטים הישירים שזרקתי לעברו, מדי
פעם כשהוא היה מסתכל הייתי מחייכת ולפעמים גם מטה את הראש
כאילו הייתי עסוקה במשהו אחר.
רק אחרי שבועיים חברה שלי, אותה אחת מהמסיבה, סיפרה לי שבסוף
אותו ערב הוא ביקש ממנה לבדוק אם אני רוצה לצאת איתו - אז
אמרתי לה שכן, מה יש לי להפסיד? והיא נתנה לי את מספר הטלפון
שלו.
יצאנו כמה פעמים...
אחרי חודש הפכנו את זה לרשמי, אני זוכרת את אותו ערב- נסענו
למצפה האהוב עלי והוא הבין סל של פיקניק עם האכול שהכי אהבתי,
הוא הכין לי דיסק עם השירים האהובים עלי ואז הוא גם שאל אם אני
רוצה לרקוד איתו - אני זוכרת את זה כל כך בברור, רקדנו צמוד
תחת כיפת השמיים המלאה כוכבים וירח גדול וזוהר... חיבקנו אחד
את השניה כל כך חזק ולא רצינו שהלילה יגמר, ואז הוא אמר לי
לעצום את עיני... שמעתי אותו צועד לעבר האוטו ופלטתי מאין
קשקוש שטותי של מתח - "אל תברח לי" אמרתי לו, ופתאום הרגשתי
משהו כל כך רך ונעים עובר על שפתיי, פתחתי את העיניים וראיתי
ורד אדום וגדול, הוא נתן לי אותו ושאל אותי בצורה מאוד חושנית
ורומנטית אם הוא יוכל להיות לרגע קטן הורד שלי... ואז הוא נישק
אותי. זו היתה הפעם הראשונה שהתנשקנו והוא היה כל כך רך ועדין
- בדיוק כמו הורד.
כשהיינו צריכים לחזור הביתה הוא הצביע על כוכב אחד מסויים ושאל
אותי אם אני רוצה להיות הנסיכה שלו אז אמרתי שכן- כמובן, הוא
הוסיף וציין שהכוכב הזה יהייה שלנו ושכל פעם שאני אסתכל עליו
אני אזכר בלילה המקסים הזה.
זהו עכשיו זה רשמי- אנחנו חברים.

היינו חברים במשך שנה ועשינו הכל מהכל.
הוא לימד אותי לחיות! יצאנו לרקוד, ולאכול לפעמים הוא גם זייף
לי את התעודת זהות (הייתי קטינה) ויצאנו לאיזה בר נחמד. בימי
שבת היינו לוקחים מפה ומשרטטים מסלול כלשהו ואז היינו יוצאים
לטייל בו.
הכרנו המון חברים חדשים וכל יום התאהבנו אחד בשניה יותר ויותר.
זה היה יותר מידי מושלם, יותר מידי אגדי אבל אני הייתי הנסיכה
שלו והוא היה הנסיך שלי.
היינו יושבים באיזה פארק חשוך, מתנדנדים בנדנדות, שותים איזה
משקה חריך ומעשנים קצת לפעמים, והיינו מדברים עד אור הבוקר.
אחרי חצי שנה הפכנו להיות "זוג רציני" ולקחנו את הקשר לרמה
גבוהה יותר. התחלנו לאט- בהתחלה ישנו אחד אצל השניה, זה היה
הכיף הכי גדול שלנו לקום בבוקר אחד ליד השניה.
היינו נוגעים, נהנים מכל רגע, וכל פעם הוספנו עוד אפילו
התקלחנו ביחד, לא היתה לנו שום בעיה להיות ערומים אחד ליד
השניה. אבל לקח המון זמן עד ששכבנו...
ביום השנה שלנו זה קרה.
הוא לקח אותי לבית של המשפחה שלו על חוף הים, בית מבודד ובכל
זאת מלא בחום ואהבה.
הוא הכין לי ארוחת ערב וראינו יחד סרט.
נסחפנו אל תוך הלילה, הוא היה כל כך עדין וכל כך מתוק. זו לא
היתה הפעם הראשונה שלו אבל שלי כן והוא דאג שאני לא אפחד בשום
שלב וכל הזמן שאל אם אני בסדר. כשקמנו בבוקר הדבר הראשון שהוא
אמר לי היה "אני אוהב אותך" אבל אני רק הסתכלתי עליו ולא אמרתי
כלום, חיבקתי אותו חזק והוא כבר הבין. בילינו את הבוקר על
החוף, דיברתי בלי סוף והוא רק הקשיב לי וחיבק אותי. הוא היה
החבר הכי טוב שלי בנוסף לכל...
אחרי חודש חזרנו שוב לאותו בית, הוא היה נראה קצת מוזר
ושונה...
בילינו את כל הלילה במיטה אבל זה לא היה אותו דבר. שאלתי אותו
מה קרה והוא אמר לי-
לא ידעתי מה לעשות, איך להגיב, מה אומרים לאדם שאומר לי שהוא
חולה ואין תרופה למחלה?
לפני שנרדמנו אמרתי לו שאני אוהבת אותו והוא אמר לי שהוא אוהב
אותי יותר מכל דבר בעולם ושהוא לא יתן לשום דבר להפריד
בינינו... נרדמנו מחובקים.
באמצע הלילה קמתי, הוא לא היה לידי במיטה - נבהלתי, רצתי בכל
הבית וצעקתי בשמו אבל הוא לא ענה לי. ליד הטלפון מצאתי מכתב,
פתחתי אותו וקראתי עם דמעות בעיניים:
"שום דבר לא יפריד בינינו
ואני תמיד אהייה פה כדי להקשיב לך
אוהב אותך ורק אותך
לנצח..."
הרגשתי משב רוח חזקה מכיוון המרפסת, ראיתי את הדלת פתוחה,
יצאתי החוצה והוא היה שם...
הוא החזיק ורד והצביע על הכוכב שלנו כמו ביום שהפכנו את הקשר
לרשמי.
ומאז שום דבר לא היה אותו דבר.

אני חוזרת על המשפט הזה כבר שנה אחר שנה והוא מקשיב לי (כמו
שהוא הבטיח) אבל הוא לא שומע אותי.
בזמן האחרון אנחנו נפגשים רק כשעצוב לי, הוא לא מרגיש שום דבר
כלפי אף אחד וכלפי במיוחד,
אבל לא משנה מה הוא תמיד יהייה שם כי אין לו ברירה- כי החיים
לא הותירו לו ברירה...

קצת מפחיד להיות בבית הקברות לבד בלילה, אבל שנינו יודעים
שהכוכב שלנו עוד מנצנץ לו בשמיים- מאיר על אהבתנו הנצחית...
והפעם אני זו ש- נותנת לו את הורד...