[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








היא הביטה בי בעיניים הכחולות העמוקות שלה. "דונה, את מוכנה
להפסיק להסתכל עלי בבקשה?",  "יש לנו עוד עבודה לעשות, את
יודעת.." ניסיתי להפציר בה, אך ללא הועיל. היא פשוט ישבה שם
והביטה בי, מבט חודר כזה, שאי אפשר להתחמק ממנו.
"טוב,בסדר,נכנעתי,אני שלך. עכשיו את מוכנה להועיל בטובך להגיד
לי מה את רוצה?". לא יכולתי לעמוד בפניה. אבל עדיין היא המשיכה
לשתוק, כאילו שומרת איזה סוד בתוכה. היא סקרה אותי במבטיה,משהה
את עיניה על כל חלק בגופי.
הרגשתי חשופה. אבל לא פחדתי, כי זאת דונה ומדונה הרי אין מה
לפחד. אבל בכל זאת זה לא הכי נעים שאתה יודע שמישהו פשוט יושב
ובוהה בך.
"נו דונה,מה העניין?" התחלתי לאבד את סבלנותי. עם כל הכבוד שיש
לי לדונה, המבטים האלו התחילו להציק לי.
דונה שתקה,כאילו היא עושה לי דווקא או משהו כזה. אני קמה
מהכסא, והיא אחרי. אני הולכת לשולחן הכתיבה והיא צועדת אחרי.
הייתי חייבת לברוח מהמבטים האלה. פתחתי את דלת השירותים,
הסתכלתי לה בעיניים ואמרתי "שיהיה לך ברור,לכאן את לא נכנסת".
טרקתי את הדלת בחוזקה. זהו, סוף סוף אני לבד,עם עצמי, בלי
המבטים האלה שלה.
דונה שלי,איך היא השתנתה לי מול העיניים וכמה טיפשה הייתי שלא
הבחנתי בכך.
למדתי לקבל את זה. לא מרצון,אלא פשוט כי לא הייתה לי ברירה.
היא פשוט נצמדה אלי, כנראה ראתה בי מעין עמוד תמיכה, נצמדה ולא
הרפתה.
גם בבית הספר שמו לב פתאום שדונה לא מדברת. תחילה היו קוראים
לי כל יום לשיחות, "את בטח יודעת מה עובר עליה" , "תשתפי
אותנו, אנחנו רק רוצים לעזור". היה שמץ של כעס בדבריהם. אבל
לכעוס? עלי? באמת שלא ידעתי דבר. לא הסתרתי מהם כלום, זאת דונה
שהסתירה מהם,ממני,מכולם.
לבסוף הגיעו למסקנה שהם "עשו ככל שביכולתם, ושאם זה מה שהילדה
רוצה,אז שיבושם לה".
טיפשים.כעסתי עליהם כ"כ. בשביל מה אתם נמצאים פה, בשביל מה יש
מערכת חינוך אם ברגעים הכי חשובים אתם מרימים ידים והולכים?
"אם זה מה שהילדה רוצה.." היא ילדה, אתם לא קולטים? היא יודעת
מה היא רוצה? הלוא אתם אלה שאמורים להראות לה את הדרך,לכוון
אותה, לתת לה את הכלים להתמודד עם החיים.
אז איך,איך מורים,פסיכולוגים, עובדות סוציאליות וכל שאר
"הגורמים המוסמכים" מגיעים למסקנה ש"אם זה מה שהילדה רוצה,אז
שיבושם לה.
כן אני יודעת שאני חוזרת על המשפט הזה שוב ושוב, אבל זה נובע
מתוך כעס. דונה שלי, החשובה לי מכל ואיש אינו מבין אותה.
כאב לי עליה כ"כ. הרי אני רק נערה, ובעצמי מבולבלת עד מאוד, אז
איך אעזור לה לפתור את הבעיות? אם רק הייתה מדברת,מקימה קול
צעקה.
חיכיתי,קיוויתי. יחלתי כל הזמן שיבוא כבר היום והיא תפצה את
פיה.
הרי לא כך הייתה תמיד ,מי כמוני יודעת זאת.
ראיתי איך היא דועכת מולי. אפילו העיינים העמוקות שלה, שהיו
מביטות בי כמחפשות תשובה נעשו כבויות.
הרגשתי רגשי אשמה. אבל על מה? הרי לא עשיתי דבר.
ואולי זאת בידיוק הבעיה,שלא עשיתי דבר. היא הייתה צריכה
אותי,ואני לא הייתי שם בשבילה. העיניים שלה חיפשו אותי, אך אני
לא הייתי בנמצא. הייתי עסוקה יותר מידי בענייני שלי...עד כדי
כך שלא הייתי עדה לכאבה. כאב שעד היום אינני יודעת מהו, כי
דונה בחרה לשתוק.
שתקה,מפחד שאם תפתח את פיה הסוד יתפרץ והיא לא תוכל לשלוט בו
עוד, ואולי היה עדיף כך.
לא אולי,בטוח. על אף שאינני יודעת מה הוא אותו סוד הנורא מכל,
בטוחה אני כי היינו מתמודדות איתו עכשיו.
עכשיו נשארתי רק אני להתמודד איתו, דונה בחרה שלא להתמודד.
עכשיו היא בטח חיה לה בארץ אגדות , עם נסיכים ונסיכות ועם ריח
של חורף ועלי שלכת,וגחליליות.
וטוב לה, בטוח שטוב. חייב להיות.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
יש לי בית כלא
בלתי חוקי!!





הזאת עם מצבי
הרוח בעסקים
בלתי חוקיים


תרומה לבמה




בבמה מאז 26/2/03 22:34
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
כחול עמוק

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה