היו רגעים בחיים שחשבת שטוב לך. מה זה חשבת, היית בטוח. יכולת
להתערב על זה בחיים שלך. היה לך כל כך טוב, שאפילו לא ראית כמה
שרע לך. הטוב עטף אותך במעין בועה גדולה, כולא אותך בתוכה,
ואתה השני עמדת מבחוץ וחייכת, מרוצה מעצמך, נותן לך מבט של
'שיחקת אותה', ואתה, הראשון, יושב בתוך הבועה קצת אבוד, אבל
נהנה להיות בתוכה ולראות אותך מבחוץ מחייך אלייך.
לא היה חסר לך כלום. הטוב עיוור אותך. כולם קינאו בך, יש לך
הכל, יותר מזה אי אפשר לבקש. ומידי פעם גם אתה קצת קינאת
בעצמך. וגם לא היית לגמרי בטוח שזה אתה שם, אבל כולם אמרו שזה
אתה אז כנראה שזה נכון.
כולם אמרו שטוב זה דבר טוב, גם אתה חשבת, לא ראית כמה הטוב
עיוור אותך, הסתיר את הרע, גרם לך להיות מאושר- יותר מידי
מאושר. אבל לא אמרת כלום.
קמת בבוקר והסתכלת במראה, מסדר את השיער ומחייך. המראה לא
משקרת אף פעם, אם אתה מחייך אז כנראה שטוב לך, האמנת לה.
אחרי כמה זמן האושר הזה התחיל להכביד עלייך, לא נתן לך לנשום,
חנק אותך.
ואם רק הראית סימנים של מצוקה, כולם היו מסתכלים עליך במן מבט
של אין לך זכות בכלל, איך אתה יכול להיות עצוב עם כל מה שיש
לך, לנו אין כלום ואנחנו לא בוכים, איך אתה מעז. וזה עשה אותך
רק יותר עצוב אבל לא רצית להיות, לא רצית להכעיס.
במסדרון הם עברו לידך עם חצי קנאה וחצי רחמים. הם רצו להיות
כמוך, בדיוק כמוך, אבל גם פחדו מזה, לא ידעו איך יוצאים מזה
אחר כך. וגם אתה לא ידעת אז לא יכולת לעזור.
הציונים שלך הרקיעו שחקים, החברה שלך אהבה אותך כמו מטורפת,
ההורים השתגעו אחרייך, ואתה הלכת והתרחקת מהם כשהצעקות שלהם
נעלמות ברקע, אפילו אתה לא ידעת לאן אתה הולך, העיקר ללכת משם,
לברוח.
כשאיבדת הכל הרגשת כל כך טוב, וכולם עמדו מסביבך ואמרו כמה שהם
מצטערים שהם לא ניסו לעזור, שהם ראו את זה קורה אבל לא ידעו מה
לעשות, שאם תנסה חזק אולי תצליח להחזיר הכל, ואתה רק ישבת שם
וחייכת אליהם, מנסה לנחם אותם. הם היו קצת מבולבלים, חושבים
שאתה זה שמבולבל, אתה זה שאיבדת הכל והם אלה שבוכים. ואתה
נהנית לראות אותם ככה, שבורים, אבודים, בדיוק כמו שאתה היית
לפני יומיים כשהיה לך הכל. לאחר כמה זמן, את הצער שלהם עלייך
החליפה השמחה, סוף סוף אין להם במי להתחרות, עכשיו כל אחד מהם
יכול להיות כמוך, או יכול לפחות לנסות, אין יותר אותך שיעכב
אותם וישאיר אותם מאחורה. והם התחילו במירוץ שלהם, כל אחד
מתעטף בבועה משל עצמו, מסתכל על עצמו מבחוץ ומחייך. ואתה ישבת
רחוק, מרחם עליהם שכל כך טוב להם, הרי עוד כמה ימים הם יתחילו
להיחנק, האוויר בבועה יהפוך לגז מדמיע, גם הם יישברו וירגישו
רע עם זה. אחרי זה הם יישבו וינחמו אחד את השני, משתתפים אחד
בצער של השני, כל כך נהנים לא להיות שמחים יותר. הם ינשמו את
האוויר כמו סם, האוויר הזה שהם לא הכירו, האוויר בלי תחושת
האשמה. כולם ירחמו עליהם שהם איבדו הכל, אבל הם רק יישבו
ויחייכו, יקרצו לך, גם להם יהיה פתאום טוב, טוב חדש שהם לא
הכירו, בדיוק כמו לך. |