אני זוכר שבאותו הבוקר הייתי מנומנם, היה מוקדם בבוקר ולא לי
לפגוש את דוקטור גרוסמן, שיתחיל להרצאות לי על הבוקר. ככה
התקשר אתמול פתאום באמצע הלילה וקבע את התור המעיק הזה
להבוקר.
לא באמת כעסתי עליו סתם אהבתי לקטר זה היה מין סוג של תחביב.
לקחתי את האוטובוס לדרך של ההלוך ולפי התוכנית הייתי אמור
לחזור ברגל בגלל שהבטחתי לעצמי ולאחרים שאנסה להוריד את הצמיג
שהחל לצמוח לי בבטן. אבל מכיוון שלא הייתי טלית שכולה תכלת או
שהחזקתי במשמעת עצמית גבוה מספיק לקחתי גם כרטיס אוטובוס
לחזור. 'לכל מקרה'.
כשהגעתי לא היה תור כמצופה ל6 וחצי בבוקר, מזכירת זעופת פנים
הכניסה אותי פנימה אותי אל דוקטור גרוסמן שנכנסתי היה לו מין
חיוך שכזה אבל עם מבט מודאג בעיינים. הוא החל לדבר והזמין אותי
לשבת. ואז הוציא עוד כמה מילים של נימוס בסגנון "איך המשפחה,
העבודה מתקדמת והחתולה" ואחרי שהפסיק עם מילות הנימוס ונראה
כאילו מבט הדאגה שלו מתרחב. במבט לאחור זה היה אמור להאיר לי
נורה אדומה בראש אבל מכיוון שהיה בוקר לא ממש יכולתי להתרכז.
"תשמע זה לא הולך להיות קל" הייתה לו מין הפגוה ובקושי רב החל
את המשפט הבא "הכי טוב יהיה להגיד לך את זה עכשיו ישר בלי
שטויות בדרך, לא נשאר לך עוד הרבה זמן". התחלתי להגיד משהו
בסגנון של איזה זמן, כי לי העניין לא היה כל כך ברור, אבל הוא
הקדים אותי והמשיך. "בדיקת הדם שתרמת לפני שבועיים, טוב...
מצאנו בה סימנים מצאנו בה סימנים וירוס הHIV יש לך איידס
אורן".
בשניות הראשונות הייתי בטוח שהוא צוחק, אבל אז נזכרתי איפה אני
ובתרחיש כולו. והשניות הבאות היו חסרות זמן בכלל. הרגשתי שאני
שוקע במשהו גדול ממני מין ערבוב גדול של דיכאון ייאוש ואבדון.
אני לא זוכר הרבה מאותו הרגע כנראה שהרופא הטוב החליט לתת לי
להתמודד עם זה לבד ולהבין מה יש לי.
אני זוכר שהתחלתי לבכות באיזה קטע אבל רוב הזמן פשוט נסחפתי
יותר ויותר לתוך אותה ערבוביה.
באיזשהו שלב דוקטור גורסמן נזכר להעיר אותי מבועת הייסורים
שפיתחתי "תשמע אני מכיר קבוצות שיכולו לעזור לך להתמודד עם
דברים כאלה".
אסור היה לו להגיד 'כאלה' זה רק גרם לי להרגיש יותר מצורע ממה
שכבר הרגשתי. וכל אותה תחושת נימוס שהייתה בי בתחילת הביקור
עזבה אותי לטובת חוצפה מעשית והתחלתי להשתולל "'כאלה'!!! אין
לך שום מושג ברופאה שאתה פונה למחלה בשם כאלה, טוב דוקטור
שיהיו לך חיים נעימים כי לי כבר לא יהיו, נשמח לראותך בהלוויה
חיים נעימים" ויצאתי ברוח סערה מהמרפאה.
את השעות הבאות ביליתי בחוסר מעש מוחלט טיילתי באזור המסחרי
מחנות לחנות בלי כוונה אמיתית לקנות משהו או להראות סימנים של
קשב כלשהו למציאות. נזכרתי מקודם על הריצה שהבטחתי לעצמי לדרך
חזרה  היה יכול להגיע עד טורקיה בלי ממש לשים לב. בשלב מסוים
רגלי החלו לגרור אותי לכיוון בנק הפועלים, מקום העבודה של מירי
חברתי מזה שנתיים. תגובתה הייתה תמיהה בשנתיים שלנו ביחד לא
הנחתי רגל בבנק, אבל אז הבעתה השתנתה לסוג של חצי חיוך שנבע
מעומס בעיקר. דקה אחת היא ביקשה הלכה חזרה מהדקה ואמרה שיש לה
חמש דקות בלבד. אז המשכתי איתה ולקחתי אותה לחדר הציוד של
הבנק. שמה היה קריר ונעים אבל האווירה עמדה להשתנות. לקחתי
נשימה ארוכה והתחלתי "את זוכרת את רותי"...
אחרי שתיים וחצי דקות שכללה בעיקר את המילים בן זונה, בוגד,
מניאק והחיוך היפה שלה התעוות למסכת זעם עצבנית והיא פנתה
לכיוון הדלת החוצה "רגע יש לי עוד משהו להגיד לך, אם נשאר לך
עוד שתיים וחצי דקות" תמיד טוב לשמור על הומור במצבים כאלה.
היא הסתובבה מבטה פונה אלי והתחלתי "אז הבוקר ראיתי  את דוקטור
גרוסמן"...
ולאחר חמש דקות תדהמה, חוסר מילים מצדה ודמעה שבצבצה בזווית של
העין, מישהו אמר פעם שהשתיקה היא אומנות שיחה נשגבת ואם הוא
היה רואה את זה אני בטוח שהוא היה מכתיר את זה כיצירת מופת.
"אורן אני כבר ממש לא יודעת מה להגיד" וזה כל מה שאמרה שיערתי
שהיא נדהמה מדי מכל ערבוב הרגשות שתקפו אותה בדקות האחרונות.
ידעתי שהיא לא תאושש מזה בזמן הקרוב וצריך לתת לה את הזמן שלה,
ולכן המשכתי החוצה לדרכי.
כבר ידעתי לאיפה מופנת התחנה הבאה שלי, רותי. אבל לא בשביל
להתפס לשיחה עם סוג כלשהו של משעמות,  מסר או נחמה משותפת בקשר
לאיידס, אלא בשביל להבין דבר אחד, 'למה'. למה שהיא תעשה לי דבר
כזה. והמשכתי לדירתה בדרום העיר כשהגעתי אל דירתה ראיתי בלגן
נוראי צעקתי רותי כמה פעמים אבל לא קיבלתי שום תשובה ניסתתי
להדליק את האור אבל גם זה לא נענה לי. כנראה שמישהו שכח לשלם
את חשבון החשמל. מהסלון המשכתי למטבח שבו היה מאוורר אחד גדול
שממנו השתחרר חבל ארוך והנה שם בקצהו האחד הייתה רותי. הרגשתי
שקיבלתי את התשובה לשאלתי והבנתי גם מה לעשות עם עצמי.
מצחיק איזה סוג של מחשבות עוברת לבן אדם בראש כשהוא מוטל גוסס
שתיים עשר מתחת לאיזה כביש בתל אביב. אני חושב שהעדפתי לסיים
עכשיו מאשר לחיות עוד כמה חודשים כמצורע. אני מתחיל לראות
אנשים למעלה מדברים עם עצמם מבועתים ממראה גופתי המרוטשת
נכנסים להתקפי פאניקה או הזדעזעות. קצת אירוני חשבתי לעצמי
התחלתי את הבוקר מנומנם במקצת ועכשיו אני בדרך למנוחתי האחרונה
ובשלב זה ראייתי החלה להשחיר.