"המקום ירחם, ירחם עלינו..." השירה נישאה באוויר, ולקחה אותי
למקום אחר.
שירה דוסית תמיד עושה לי את זה. לוקחת אותי למקומות אחרים. שלא
תבינו לא נכון... ממש לא למקומות גבוהים ברומו של עולם. כשאני
שומעת שירה כזו אני לא רואה מלאכים סביבי, אני לא רואה את
כבודו יושב על כסא ושופט את העולם. כשאני שומעת שירה של שירים
דוסים במיוחד, המחשבות שלי לוקחות אותי למקום אחר. השירה לוקחת
אותי לדברים הכי פשוטים. רשימת מכולת, טלפונים שאני צריכה
לעשות.
בכל מקרה, השירה הזו, התרחשה במקום לא רגיל.מקום כל-כך לא
רגיל, שלא הייתי יכולה לנדוד לי הרחק, לדברים לא חשובים. היינו
חבורת בנות, והתחלנו לשיר במקווה. לא, אנחנו ממש לא הולכות
להתחתן בקרוב. אבל  היינו צריכת ללכת לראות מקווה. למה? אלוהים
יודע. אלוהים או בית הספר. ישבתי שם, ובגלל שלא הייתי יכולה
להמריא, הסתכלתי מסביב. ואז, או אז נפל לי האסימון. מה יכול
להיות יותר סוריאלסטי מקבוצה של נערות. חלקן דתיות חלקן פחות
וחלקן לא. שיושבות במקווה ושרות שיר שאומר בפשטות, שאלוהים
יציל אותנו, מכל צרה...
בכלל, לאחרונה קשה לי להמריא למחשבות, כל היום אני חושבת רק על
דברים ברומו של עולם. דווקא חשבתי, שישיבה במקווה תיתן לי זמן
לחשוב, על דברים יומיומיים שאני צריכה לעשות.אבל הסיטאציה
הייתה כל-כך ביזארית, שחשבתי על משמעות החיים, על מה קורה אחרי
המוות, ורק על איזה לחם אני אקנה היום, שחור או לבן לא הצלחתי
לחשוב.
החלטתי לוותר. לנצל את המצב שבו אני נמצאת. על דברים פשוטים
אני יכולה לחשוב כל יום, אבל כמה פעמים אני אוכל למצוא את עצמי
יושבת בתוך מקווה, מוקפת בנות ושרה. הפעם אני אזרום, החלטתי.
הרמתי את קולי בשירה, "המקום ירחם עלינו, ועל כל בית
ישראל..."
זיפתי לי בחדווה. נשאבתי לתוך המוזיקה, הרגשתי את המילים.
שערותיי סמרו, עורי הפך לבן. עיני הסגורות, אני בשמיים. כסא
הכבוד, מלאכים... עכשיו אני מבינה על מה כולם מדברים.
ההתחברות, האושר...
בדרך לראות את האור שמעתי צחקוק משמאלי, ניסיתי לא לשים אבל
הצחוק רק גבר. פקחתי את עיני, וכשהעניים שלי התרגלו לאור
המסנוור ראיתי את כולן יושבות מסביבי. וצוחקות. השירה נגמרה
כבר מזמן, ורק אני נשארתי לשיר בדבקות. הורדתי את פניי,
ושתקתי.
פעם הבאה אני אחשוב על קוטג'.