את שורטת לו את הגב והוא מתנשף נורא נורא כבד, את מחייכת לעצמך
בסיפוק וחוזרת להתרכז חזק חזק בחתונה שלכם וב-ב-ד-י-ו-ק שני
ילדים, בן ובת, שיהיו לכם, את מסתכלת לו בתוך העיניים ובטוחה
שיש לכם עוד רגע כזה, של קתרזיס מוחלט. את כמעט בוכה, מתאפקת
שלא, מתאמצת חזק חזק עם כל השרירים. את גומרת.

אתה עוצם את העיניים חזק ומתנשף שתחשוב שאתה נהנה, אתה מנסה
כמו אומן מומחה לצייר מולך את דמותה של אחותה הקטנה. קו אחר קו
אתה משרטט אותה ואת מה שחברה שלך תגיד אם פעם תראה מה עובר לך
בראש. אתה מחייך חיוך קטן שלא יראו. אתה פוקח עיניים וכבר רואה
את אחותה מולך. אתה טופח לך מטאפורית על השכם. אתה גומר.

את הולכת לעבודה הזאת שלך, היא לאט לאט הורגת אותך, מכרסמת בך
ובכל מי שחולק איתך בה חורים של ייאוש, את חושבת שאת מצילה
אנשים. את רק בונה חומות, לבנה אחרי לבנה מטייחת בעוד שקית
ריקה. מנציחה את הסבל שלך לעולמים. את נורא מתגאה בעבודה שלך,
מספרת לכולם בביישנות מהולה בעיניים נוצצות וקצת תמצית חלב
עליה. את חושבת שאת גוררת מבטי הערצה. את מסופקת.

אתה הולך לשירותים. רוחץ ידיים רגליים ופה. מנסה להוציא מתוך
המערכת החיסונית שלך נוגדנים כנגדה. אתה רוצה להגיד לגוף שלך
שהיא לא טובה לך, אתה רוצה תרופה. אבל אין. אתה בוהה במראה,
מדליק סיגריה, מעשן ובוהה בפנים הלא מגולחות שלך. אתה מלא
בחרדה. אתה מפחד.

את חוסכת כסף. כבר שנתיים אתם ביחד וכבר אחרי חודש ידעת שהוא
המתאים לך. רק הוא שורד את השעמום שאת חושבת שאת משדרת. זה לא
שעמום. את יודעת את זה. את לא יודעת מה לא בסדר בך, אולם
עכשיו, את נאחזת בו כמו מסמר לקיר. את כמו אלמנה שחורה, טווה
חוטים כמעט-בלתי-נראים ומשאירה אותו תלוי סביבך. את לא רוצה
לאכול אותו, רק להחזיק אותו. את חוסכת כסף, כבר עשרים אלף יש
לך בצד, את רוצה לקנות לכם דירה, את רוצה שהוא יהיה מאושר
איתך, את מקווה.

אתה תקוע בפקק. רואה נהג אחר נהג עוקפים את התור הבלתי נגמר של
מכוניות בצבעים של שחור לבן מהשוליים ומקנא. מקנא על האומץ, הם
בחיים לא היו נשארים איתה, אתה אומר לעצמך ונושף החוצה אוויר
מלא בפחמן דו חמצני. אתה חושב על לחבר את האגזוז דרך החלון
לתוך הפה שלך. ללחוץ את היד לקרבון מונקסייד הזה. אתה משתעשע
עם הרעיון דקה או שתיים ואז ממשיך לבהות במכוניות ממולך. אתה
פותר תרגילי מתמטיקה על המכוניות שממולך. לוקח את שלושת הספרות
האמצעיות ומחפש משמעות, הגיון במה שעבר על משרד התחבורה. 7
כפול 8 שווה 56. 6 פחות 5 שווה ל1, אתה ממשיך הלאה.

את נוסעת באמבולנס, את מבקשת מהנהג שיסע קצת יותר לאט, הוא
מחייך חיוך מלא ניקוטין ולוחץ עוד על דוושת הגז. את מסתכלת
מהופנטת על גהה והכל מטושטש לך מבעד לעדשות הכחולות שלך. הן
עושות אותך יותר מסתורית, ככה אמר לך האופטיקאי. את חוזרת
למושב האחורי ומסדרת אמפולות. את לוקחת מחט ומחטאת אותה. מחברת
לאמפולה שישבה שעה חצי בפריזר. את מחפשת וריד ביד שלך. מוצאת
אחד בולט במיוחד ביד שמאל. חצי רועדת מפחד, חצי מציפייה, את
מתחילה לאט לאט להחדיר את המחט לתוך הוריד הבולט. את מכניסה
אותה עוד עוד, נזהרת שלא לחורר את הוריד, מחטטת עם המחט בתוך
הוריד ומחדירה את המחט עמוק יותר ויותר. את פותחת את השסתום
ומים קפואים בריכוז של חצי סוכרוז למיליליטר מתחילים לזרום לך
לתוך מערכת הדם. את מתנתקת. חיוך זגוגי של עדשות מלווה את
המחשבות עליו. את כבר לא שם.

אתה עדיין בפקק. מדליק סיגריה עם המצת של האוטו ונכווה תוך כדי
כך. אתה מקלל בשקט, לא מאבד את השלווה. אתה לוקח את המצת
ומצמיד אותה ללחי שלך. אתה מרגיש שאתה נמס. אתה מצמיד את המצת
ללחי חזק, יודע שרק ככה תמצא את האומץ להמשיך ולהחזיק אותו.
אתה ממשיך לעשן. מכניס ומוציא עשן בקצב מונוטוני, נושם דרך
הסיגריה את שאריות השפיות שלך. אתה כבר לא מרגיש את הפנים.
באיטיות אתה מפנה את המבט הצידה ומחפש את מבטי ההזדעזעות
והצפירות ההיסטריות. אתה לא רואה שום שינוי במכוניות מסביבך.
זאת מימין ממשיכה לדבר בסלולרי, זה משמאל ממשיך לחטט באף. אתה
כבר לא מצליח לראות.

את מבקרת אותו כל יום בבית חולים. את משתמשת בכל הקשרים שלך על
מנת שיקבל את הטיפול הטוב ביותר. את מתעקשת לספר בעצמך להורים
שלו. את מושיבה אותם ומסתכלת בעיקר למטה בזמן שאת לוחשת להם
בקול חרישי. את מחפשת סימפטיה אפילו אצלם. הם בוכים ומודים לך
על שאת דואגת לבן שלהם כל כך טוב. את מזילה דמעה וגם שתיים כדי
שהם ירגישו יותר טוב, את תמיד בוכה. תמיד. את ישנה בחדר שלו
בבית חולים כל יום שלישי. הוא עדיין ישן. האחיות כבר מתחילות
להתלחש ביניהן על החבר הזה שלך, אבל את מכינה עוד קפה וקוראת
את "לאישה". את יודעת שאת יודעת מה טוב בשבילו. את מחכה. את
שומעת ברדיו ברקע שיר שפעם הוא אמר לך שהוא אוהב. "הלכתי בבוקר
לשוק הסמרטוטים / קניתי לך בגד מעוטר בסרטים / שרשרת מכסף / על
רגלך לענוד / לעולם לא אעזוב אותך עוד" את לוחשת לו לתוך מה
שנשאר מהאוזן. אל תעזוב אותי אפפעם את לוחשת, ונאנחת.


עינת בר כוכבא - הגהה, עזרה נפשית וחוסר בפיגמנטים