אלעד
הוא הסתכל עלי דרך המראה, לא הציץ, ממש נעץ מבט, אני חושב שהוא
אפילו חייך קצת. לפני המכונית שלו היה מרחק של לפחות 5 מטר,
הוא יכל להתקדם ולתת לי לפנות ימינה בצהוב המהבהב, אבל הוא לא
נתן. חתיכת בן זונה באוטו חברה. לא סתם איזה לאנטיס. משהו
אמריקאי, בטח מנכ"ל או קבלן מצליח, אחד שלא עומד לו וזו הדרך
שבה הוא נוקם באנשים. צפצפתי לו כאילו שהוא לא הבחין בי ממקודם
אבל הוא לא זז. יש לי פגישה עוד 8 דקות והזמן מתחיל להיות
לחוץ. הבהבתי לו עם הפנסים ביאוש. איפה, לעצים במורדות הכרמל
היה סיכוי יותר טוב לזוז. אם היו לי ביצים, הייתי פותח את הדלת
של האוטו, הולך אליו ומכניס לו אחת, אבל אני לא מאלה שהולכים
מכות. הפעם האחרונה שהלכתי מכות היתה בכיתה ה', וגם זה היה
בגלל שאורן, הילד הכי חזק בכיתה, זרק תפוח על שרית, ילדה
שהייתי מאוהב בה. חשבתי שאם אני אכסח את אורן במכות, שרית
תתאהב בי מיד, אנחנו נהיה חברים עד אחרי הצבא ואז נתחתן ונביא
ילדים לעולם. דחיפה אחת שלו החזירה אותי למציאות, הושלכתי ארצה
לעפר שבמגרש מאחורי הכיתה. כמה ילדים, ואפילו שרית הבוגדת,
התחילו לצחוק. שמנה מטומטמת, מה בכלל גרם לי להסתכל עליה
מההתחלה ?
טוב, זה לא עסק, הרמזור התחלף לירוק וכולם התחילו לנסוע, חוץ
מהביג שוט באמריקאית, הוא מנסה לחנך אותי האידיוט. צפרתי כמו
משוגע וקיללתי אותו כמו נהג מונית שירות בדרום תל אביב. בסוף
אזרתי אומץ ויצאתי מהמכונית, צועד צעדים נחושים לעבר המכונית
שלו. הזעם מאפיל על החרדה. החלונות שלו היו סגורים, בטח סגר
אותם עכשיו מרוב פחד, הנמושה. לא יכולתי לראות כלום דרך השמשות
הכהות גם כשקירבתי את הראש והצלתי ביד כדי למנוע השתקפות.
דפקתי על החלון בכוח. שום דבר, מאחורינו כבר התפתח פקק קטן של
כמה נהגים שהתחילו להסתכל עלי במבטים עוינים. מה אתם מסתכלים
עלי ככה ? זה לא אני, מטומטמים ! זה הוא !
פתחתי את הדלת של המכונית שלו. הוא ישב כשראשו שמוט קדימה. רק
חצי שעה אחר כך, הגיע האמבולנס. נהג האמבולנס התנצל ואמר שאיזה
אידיוט חסם אותו בדרך.