אני יושב לבד עם עצמי בחושך, בשקט, וחושב על ההיא שלי. לא
מוצאים מישהי כמו ההיא שלי כל יום, ואני מודה למזלי הטוב
שזכיתי למצוא אותה וליהנות ממנה. היא שלי בכל כך הרבה מובנים,
ומי שחושב שללא יכולת התחשבות באנשים אחרים הוא יגיע רחוק, הוא
לא היה מוצא את עצמו במצב שלי - מצב שהגעתי אליו עם המון אהבה
וההתחשבות.  זהו סיפור עם לקח מפתיע לחיים, אך כדי להפיק את
הלקח המיוחד שלכם, תנו לי לקחת אתכם אחורה, למקום ההגיוני
להתחיל ממנו - ההתחלה.

כמו כל חייל טוב בבוקר יום ראשון, עליתי לאוטובוס לבסיס
והתחלתי לשקוע לי בשביזות יום א' המסורתית, שרק קיבלה חיזוק
מעוד סופשבוע של אכזבה מבנות המין היפה. בעוד אני שוקע לי במר
גורלי, נזרק לעברי גלגל הצלה בדמות של ההיא שלי. היא התיישבה
לידי וכבר באותו רגע ידעתי שאני עומד לשבור מסורת שביזות
מכובדת לטובת הכרות טובה יותר עם ההיא שלי. דיברנו במשך 3
השעות שלוקחות לנו להגיע לבסיס - שעות שבדר"כ זוחלות באיטיות
מענה, אך דווקא היום מכל הימים, החליטו לרוץ בלי הפסקה. עם כל
מילה שהוחלפה, שקעתי עמוק יותר, אך הפעם לא במרה שחורה, אלא
בקסם של ההיא שלי.  אני לא יודע אם קיימת אהבה ממבט ראשון, אבל
היא הוכיחה לי שקיימת אהבה משיחה ראשונה. הדקות עוברות והיא
מפסיקה להיות זרה בשבילי - לא עוד דמות אנונימית באוטובוס מלא
דמויות אנונימיות במדים ירוקים, אלא מישהי עם אכזבות עבר, הווה
ותקוות לעתיד. סיפרנו אחד לשני הכול, כאילו אנחנו חברים טובים
שנפרדו לכמה שנים ועכשיו יושבים ביחד ומשלימים מידע. כשהגענו
לבסיס, הרגשתי כאילו אני בסוף הפגישה הראשונה שלנו - שעות
ביחד, אבל עדיין לא מספיק וחבל לומר שלום. הבטחתי לבוא לבקר
ובעודי הולך, היא עדיין בזיכרוני, מחייכת אליי חיוך ממיס
ונעלמת מעבר לפינה.

למחרת, השמחה במשרד גדלה פי שתיים - גם החבר שלי מהמשרד מצא לו
מישהי נוספת שתמשיך לו את שרשרת מערכות היחסים הקצרות שיש לו
עם בנות המין היפה. הבנות נבחרות בקפידה על פי גופן, מחוזרות
במרץ במשך כמה ימים, ואחרי שהוא מקבל מה שהוא רוצה מהן, עובר
הלאה לטיפשות הבאות בתור. הפעם הוא מצא לעצמו מישהי שגם הצליחה
לקבץ יותר משלוש תאי מוח מתפקדים בראשה, והוא חושב שאולי זאת
האחת הרצינית הראשונה שלו, ואני מה איכפת לי - אני מחייך לעצמי
כשאני חושב עליה. הוא מספר לי על שיערה השחור הגלי, ואני חושב
על צחוקה של ההיא שלי. הוא מספר לי על העיניים הגדולות שלה,
ואני - אני חושב על השיחה המדהימה של אתמול, עם ההיא שלי,
שלמרות שיש לה ליקוי קל בדיבור, זה רק עושה אותה ליותר חמודה
ומושכת - ההיא שלי. הוא מספר לי על החיוך המדהים שלה, ואני
חושב על הניצוץ בעיניים של ההיא שלי. הוא מספר לי על איך היא
נתנה לו את מספר הטלפון שלה עם נשיקה על הלחי, ואני עדיין שקוע
בהיא שלי. הוא מספר לי כמה שהוא נהנה בשיחת הטלפון איתה בערב
למרות הליקוי הקל שיש לה בדיבור, ואני - הפסקתי לחשוב כי
המחשבות נעתקו ממוחי. לא יכול להיות שאלוהים נתן ואלוהים ייקח
כל כך מהר, אפילו לאתאיסט שכמוני, אבל כששאלתי אותה לשמה של
ההיא שלו, גיליתי שזו ההיא שלו שרק לפני כמה שניות הייתה ההיא
שלי.

שבוע עבר והם היו מאושרים ביחד. הקנאה אכלה אותי מבפנים, אבל
מבחוץ המשכתי כרגיל. עזרתי לו לחשוב על דברים לעשות בשבילה,
והייתי שם בשבילה כשהיא הייתה צריכה מישהו לדבר אתו, לשפוך את
ליבה.  אמרתי לעצמי שאני שמח באושרה שלה, ואם אני לא יכול לקבל
את הזכות להיות בן הזוג שלה, אז לפחות אהיה חבר טוב, והיא -
זכתה מפה ומפה - גם בן זוג חדש וגם חבר טוב חדש.
עוד שבוע עבר והחבר שלי התחיל לגלות שצריך להשקיע בשביל לקיים
מערכת יחסים ארוכה יותר ממספר ימים, במיוחד כשמדובר בבחורה עם
ראש על הכתפיים ולא חור בין הרגליים. המאמץ היה קשה בשבילו
והוא לא הפסיק להתלונן בפני, והיא מצידה התלוננה בפני על חוסר
ההשקעה שלו בה. האם סייעתי לעצמי ולא התערבתי ביניהם או שפכתי
שמן למדורה שכבר בערה, או שתקעתי לעצמי סכין בגב וניסיתי לפייס
בין זו שאני למדתי לאהוב לבין זה שלא ראוי לה?  הצבתי את אושרה
מעל אושרי וניסיתי לתווך אך ללא הועיל ואחרי כשבוע נוסף הם
נפרדו.

אסור שאישה תחצוץ בין 2 חברים, אלא אם כן החברים לא ממש חברים
והאישה שווה את המאמץ. במקרה הזה, לא היה לי ספק - אני אצליח
היכן שהחבר שלי נכשל - אני אעניק למלאך הזה אושר שכמותו לא
ידעה אישית, אך גורמת אותו לכל מי שמסביבה באופן לא מודע. רק
דבר אחד המשיך לנקר בראשי ולהעיק על מצפוני - מה עם טיפה יחס
של כבוד כלפי החבר שלי?  במיתולוגיה היוונית, מחזרים רבים
הגיעו לאישתו של אדיפוס, גיבור מלחמת טרויה, ורצו לשאת אותה
לאישה בהנחה שאדיפוס מת והתואר פנוי, מבלי שנתנו לה אפילו זמן
להתאבל על בעלה. לא רציתי להיות כדוגמת האנשים הללו ולכפות את
עצמי מיידית עליה בלי להתחשב ברגשות שלה או של חבר שלי. החלטתי
לחכות שבועיים מתוך כבוד לשניהם, ואז לנסות את מזלי כאביר על
סוס לבן. כיום בדיעבד, מסתבר שגילמתי במקרה הטוב, את תפקיד
שוטה החצר.

שבועיים התכוננתי וחשבתי מה אני עומד לעשות ואיך. כל יום כתבתי
מספר שורות במכתב שבסוף השבועיים ינוח בחיקה, אוירה נעימה ומצב
רוח מרומם. לבסוף, היום הגיע והשארתי לה את המכתב בחדרה עם
בקשה לפגוש אותי במקום מסוים לאחר מכן. בעודי מחכה לה, הזמן
עצר מלכת ואתו גם לבי - כשראיתי אותה מגיעה לאיטה הבטתי בחשש
בפניה, מנסה לאתר רמזים מקדימים על מה שעומד לקרות. החיוך שקרן
משפתיה ועיניה החיה את לבי והרגיע את נשמתי. אני בדרכי לגן עדן
ומורת הדרך האישית שלי בדרכה אלי.

היא עצרה מולי, ולקחה את ידי בידיה והיה ניתן לראות באושר
בעיניה.
מעולם לא כתבו לה כך או הרגישו כך כלפיה.
מעולם לא ריגש אותה מכתב כמו שריגש אותה המכתב שלי, וגרם לה
להזיל דמעות של אושר.
מעולם לא התייחסו אליה והעניקו לה כמו שאני מתייחס ומעניק לה.
כן, היא יודעת שאנחנו מתאימים והיא תשמח לצאת איתי ולגלות אם
היא הכפפה והמכסה.
רק חבל שלפני שבוע היא חזרה לאקס המיתולוגי שלה - אילו רק
הייתי אומר לה לפני זה, היא הייתה שלי ואני שלה...  אילו רק.

במבט לאחור, מה שקרה הוא שהתחשבתי בה ביום הראשון ולא התנפלתי
עליה ישר, והיא נחטפה לי מהידיים. התחשבתי בה ובחבר שלי
וחיכיתי שבועיים מכבוד לשניהם, ואיבדתי אותה שוב. כיום, אני
עדיין חבר טוב שלה - אני לא יכול לזנוח אותה ללא חבר טוב ומי
יודע - אולי יום אחד אני אזכה בניסיון נוסף ואולי רק הפעם, אני
אפסיק להתחשב בכולם ואתחשב בעצמי. אולי, רק פעם אחת.

בינתיים, אני יושב לבד עם עצמי בחושך, בשקט וחושב על ההיא שלי,
שכרגע היא ההיא שלו.  
חושב ועדיין מתחשב.