אני הולכת את המרחק
המרחק שבין
אני בעצם לא כל כך יודעת.
הדרך ישרה ונקיה ממכשולים
אין "מעבר לפינה", או אחרי הסיבוב.
לכאורה הדרך משעממת,
הנוף מרהיב אך אני מרוכזת בעצמי.
כאילו מבינה את הכל ושום דבר לא מפתיע.
מעולם לא הלכתי את הדרך הזו, אבל היא כל כך מוכרת.
פתאום אני קצת מתגעגעת לכל הדרכים העקלקלות בהן הלכתי קודם.
שכל דבר היה חדש ולא מוכר, כמו ילדה התרגשתי מכל פניה או אבן
לא מוכרת.
ואז אתה מגיח. ולזה לא ציפיתי, כי אני הרי רגילה לעשות את הדרך
לבד.
ואני מודה על כך שאתה איתי כי זה כייף ללכת יחד.
וכאילו השלמת את מה שהיה חסר. אבל זה היה רק לדקה ואז הלכת
ממני. ואני שוב לבד.
אבל נתת לי תיקווה.
אבל זה יותר מתיקווה.
זו ידיעה. הידיעה שאני לא יודעת הכל. שתמיד כשלא אהיה מוכנה,
מישהו יבוא ואולי בפעם הבאה הוא גם ישאר.
וגם כשאני לבד אני לא בודדה. כי אני זה הרבה ויום אחד מישהו
יבין.
ועכשיו הכל בסדר כי אני מבינה.
אני מבינה שהכל זה חלק מהדרך שלי.
הדרך שבין הנקודה שבה התחלתי, לסוף הגיבוש של מי שאני, של
המהות שלי.
והדרך הזו כל כך יפה ומלאת אתגרים דווקא כשהמיכשולים לא ניראים
לעין והדרך ניראית ישרה ומשעממת. כי אין דבר שיסיח את דעתי
ממני וממה שחשוב לי להבין וללמוד.